מקוטלגים

אחת ההפתעות הגדולות שהמתינו לצופים בתצוגת חורף 2011 של קום איל פו, שהתקיימה לפני כחודש, הייתה העובדה שהפעם האמירה החברתית נשענה רק על מסגרת דקיקה. המסר הגדול של הקולקציה היה קשור פשוט לאופנה, בשעה שמדי עונה מקפידים בקום איל פו לקדם אג'נדות חברתיות מתחומים שונים מכיבוש ועד לפמיניזם וקבלה עצמית.


כך החליטו בקום איל פו לציין את יומולדת 23 שלהם. הביקורות שהתקבלו בעקבות התצוגה היו אוהדות, ועמדו בניגוד לאנטגוניזם גדול שהרשת הזו פיתחה אצל לאורך השנים בחלק מהאנשים. רוב הביקורות הללו נגעו ליחס בין האג'נדה בעלת הרגישות החברתית למחירי הקולקציות הגבוהים של קום איל פו, שתמיד היו רחוקים מאוד מהכיס הממוצע. סיביל גולדפיינר, מנכ"ל ובעלי מותג האופנה קום איל פו, משיבה למבקריה, "אני חושבת שבגלל הפעילות החברתית שלנו קל לשכוח שאנחנו עסק למטרות רווח. ההתמחות שלנו תמיד היתה 'סלואו פאשן' שלא בהישג היד של כולן. צריך לזכור שגם לייצור של בגדים זולים בכמויות גדולות יש מחיר. הלקוחות אולי לא משלמות אותו, אבל נשים וגברים בכל שרשרת הייצור בהחלט כן".

לאורך השנים הבמה שעליה נתנה קום איל פו דרור מוחצן לכל דעותיה היו הקטלוגים שלה. במבט של 23 שנה לאחור, הם מהווים את הנקודות הזכירות ביותר של המותג. "הקטלוגים שלנו מתכוונים לעשות עבודה כפולה - גם לחשוף את הקולקציה שלנו ואת התפיסה העיצובית שלנו וגם לדבר על נושאים חברתיים", מציינת גולדפיינר, זאת למרות שיותר מפעם אחת נראה היה שהקטלוג והאג'נדה שלו, כיסו על האופנה.

מעבר לכך, לא זכורה עונה שבה הקולקציה עצמה של קום איל פו היתה זו שיצרה שערוריה, אך זכורות כמה וכמה עונות שבהן קום איל פו הצליחו להצית את הקהל המקומי – לטוב ולרע – בזכות האג'נדה שנשא הקטלוג.

באופן לא מפתיע שני הקטלוגים שעוררו הכי הרבה רעש היו אלה שנקטו עמדה פוליטית ברורה, והציבו כתמונת מראה את אותו נושא שהישראלים כל כך אוהבים לטאטא מתחת לשטיח – הכיבוש. קטלוג קיץ 2002, שנקרא פרויקט 15 צלמות, היה אחד מהם. גולדפיינר מספרת שהפרויקט נעשה כפידבק, "אחרי 15 שנה רצינו לדעת איך אנחנו נתפסות מבחוץ. נתנו ל-15 צלמות בגדים שלנו ואמרנו להן לצלם ללא צנזורה". צילום אחד, של אפרת בלוססקי, תפס את הכותרות, והוכיח שלמרות הביקורות על החברה, קום איל פו לא מתכופפת בפני אף אחד.

בצילום נראתה אישה, על רקע נוף מקומי וציורי, אוחזת בידה האחת תינוק ובידה השנייה שלט שאומר "די לכיבוש". "בעקבות התמונה הזו קיבלנו תגובות קשות, וחברת הכנסת נעמי בלומנטל, שהיתה לקוחה שלנו, קראה להחרמתנו", נזכרת גולדפיינר.

שנתיים לאחר מכן עורר קטלוג "נשים חוצות גבולות" תגובות דומות, עת קום איל פו החליטו "להתעמת עם אחד הקונפליקטים הפוליטיים המרכזיים בחברה הישראלית", במילותיה של גולדפיינר. הקטלוג, כביכול, לא עשה הרבה יותר מאשר להכניס לחיי היומיום הישראליים לוקיישן שרוב הישראלים מעדיפים להכחיש את קיומו – חומת ההפרדה. על הרקע המטריד הזה צולמה קולקציית קיץ 2004. "הקטלוג עורר כעס על החיבור בין פוליטיקה לבגדים", לדברי גולדפיינר, "בעיקר בגלל שהוא נגע בסכסוך". היא מדגישה כי מבחינתה, "גם קטלוג 'נשים אוכלות' הוא פוליטי", אבל בפועל הוא פחות הפריע לאנשים.

ביחס לקטלוגים הללו כמו גם לאחרים, ביניהם קטלוג "בתיאבון מותק" שבו צולמו נשים אוכלות בתאווה שנחשבת לחטא כשהיא משויכת לגוף הנשי; או קטלוג "להיות בת" שבחר בדוגמניות בנות 70, כדי להעלות על פני השטח את המשטר של הגיל הצעיר; כמו גם קטלוג "עבודות שקופות" שהציג איורי נשים שעובדות בעבודות הבית, עולה שאלת האפקט וההשפעה.

גולדפיינר מציינת כי קטלוג "עבודות שקופות" הוביל לכמה מקרי גירושים, "אחרי שנשים ראו את עצמן בתוכו, ודרשו הכרה מצד בני זוגן על העבודות הללו". ואילו קטלוג "להיות בת" גרם לנשים רבות להרגיש שוב כמו חלק מהמשחק. אך המציאות לא באמת השתנתה. אולי אף החמירה, אם ביחס למציאות הפוליטית של הממשלה הנוכחית, ואם ביחס למעמדן של נשים בנוף הישראלי והדורסני.

כהוכחה עומדת התערוכה האחרונה של קניון ארנה, כמו גם לוח השנה של המוסכים, שיצא לאור בחסות אגאדיר. למציאות גולדפיינר משיבה בחצי אופטימיות באומרה כי "נשים היום זוכות ליותר הכרה, אך הפערים עדיין גדולים מאד. חלק פרצו את תקרת הזכוכית, חלק גילו שיש עוד אחת מעליה ויותר נשים מאי פעם 'דבוקות לרצפה', כלומר עובדות במשרות עם שכר נמוך ותנאים מחפירים. נשים עדיין לוקחות את החלק הארי בעוני העולמי ועל אף שיש הרבה יותר אקדמאיות מאקדמאיים, לא רבות משתלבות במשרות בכירות".