חד מימדי

נובמבר הוא חודש שבו לא צפוי למצוא שלטים המורים על הנחות בקולקציית החורף החדשה למדי, ועם זאת בהוניגמן הם התנוססו בגאון בחזית החנויות כבר מתחילתו. את הופעתה של המכירה המיוחדת, ברשת הזו ובכמה נוספות אחרות, אפשר כמובן לנמק בשתי טענות. האחת, שהפכה כה פופלרית בימים אלה, היא שמזג האוויר הבוגדני מדיר את רגלי הקונים מהחנויות, ורשתות האופנה נאלצות להיפטר מעודפים מצטברים. טענה הגיונית ומתקבלת, אילולא הצצה לסניף זארה הסמוך שמסגירה מציאות אחרת לגמרי. לא רק ששם אין סימנים לכל הנחה, אלא שהחנות עמוסה בקונים. כך, נותרת הטענה השנייה, הפשוטה וההגיונית אף יותר – הקולקציה של הוניגמן לוקה בחסר.

הקולקציה העונתית של הוניגמן מצטיירת כיצור כלאיים מוזר ופושר. כמותג המתבסס על קהל יעד בוגר יחסית, מרבית הקולקציה אמורה להתאים לסדר יומן של נשים עובדות. מכנסי סיגר בעלי רגל רחבה, העשויים בדים נמתחים ונופלים בצבעים חומים כהים יותר ופחות, מוצגים בסמוך לסריגי פונצו בדוגמת דגרדה או קרדיגנים הדוקים יותר, כאופציה הגיונית למשרד. ניכר שאלה מעוצבים בגזרות מחמיאות, אך מעבר לכך הם חסרי כל זהות ואינם מתכתבים עם מגמות עכשוויות, המתאימות דווקא לנשים צעירות פחות, כמו פרופורציות ארוכות יותר בחצאיות, או סריגי דייגים ארוכים ומעוגלי צווארון. במקום זאת, טמונה בהם הסכנה הגדולה ביותר לאופנה – היכולת לעורר אדישות.

גם קבוצת השראה נוספת בקולקציה, העוסקת בעולם אקזוטי, אינה נחרטת בזיכרון ואינה מעוררת בזיק של תשוקה. למרות שהיא מתיימרת להיות מסעירה יותר, בחינה מדוקדקת מעלה שזוהי תמה ותיקה בהיסטוריה של הוניגמן. אמנם הדפסי חברברות, בין אם של נמר ובין אם של זברה, הם אחת המגמות הבולטות בשנה החולפת, אך בטיפול שאינו מדויק אלה הופכים מסממן של נשיות ויטאלית למרחץ המוני. נעלים מפוספסות בצבע קפה חסרות את הרגישות הגראפית שתהפוך אותן לזוג קלאסי, ומנגד, מכנסי דנים בצבע אפור כהה שמכפלתם מנוקדת בהדפס מנומר סתום, מתכתבים ושלא לחסד, עם דרכים זולות וחסרות תחכום לקישוט ג'ינס.

וכך, ברגעים בהם הוניגמן מנסה להרשים, קיצורי דרך של שימוש בצבע והדפס עזים מידי או מחזור של מגמות עבר שכבר הוכיחו את עצמן, מכריעים את המאבק. שמלה כהה ופשוטה העשויה תערובת סינתטית, שחזיתה מודפסת כולה במעין בלוקי צבע של ציור נוף ספק-אפריקאי, ממחישה בדיוק את ההבדל בין אקזוטיקה שהיא שילוב מושכל בין זר למוכר, לבין אקזוטיקה שיקרית המתעוררת עקב קו מתאר של ענף עץ קוקוס. פשטנות דומה ניכרת גם קבוצת בגדי הערב, הממשיכים את הניסיון הארוך של הרשת לגרות קהל צעיר ומעודכן. רוב הפריטים מתכתבים עם סגנון שנות השמונים ששלט בעולם האופנה לפני שנה ויותר, המשיגים את זוהרם-המט בזכות שימוש פזרני בניטים וקישוטי כתפיים, המחליפים עושר בברק קיקיוני ומסמא עיניים.

מבעד לבגדי העונה, החטא של הוניגמן מתגלה כחטאן העצוב של שאר הרשתות המקומיות בימים אלה. היא מקרה מייצג למציאות שמחריפה בקרב הרשתות הישראליות, שבהתקף הפאניקה הנוכחי מול הרשתות הזרות, מתקשות להבין מה הקהל רוצה ומה הקהל צריך ועד כמה הוא השכיל במונחי אופנה. במירוץ אל המחיר הנמוך ואל התוצר המסחרי, הישראליות נתפסות רק במה שהוכיח את עצמו בעבר ורק במה שקל יחסית לעצב. לכן, על מדפיהן ניכרת קולקציה המורכבת מגיבוב חסר סגנון של פריטים בסיסיים וחנפניים או טרנדים כחושים, המסגירים את העובדה שרובן מעדיפות להתמקד בפתרונות לבוש שימכרו במבצעי סוף עונה. אבל הקהל מצביע ברגליים ומוכיח שהוא מעדיף שיאתגרו אותו עם אופנה שחשה את הרגע. הוא מכוון את צעדיו לרשתות שמוכרות לו חצאיות שמזכירות לו את שאנל, ומעילים שמזכירים את פראדה והתעוזה הכללית את עולם האופנה הגבוהה, למרות התפירה העלובה. הדרך הקצרה בין הרשתות הישראליות לזרות, נדמית ארוכה ומפותלת מתמיד.