בעוד שאמנים ודוגמניות משתעשעים בעיצוב אופנה, לפחות בכל הקשור לחתימת שמם על הבגדים כמו מדונה ל-H&M; קייט מוס לטופשופ; מיסי אליוט לאדידס יש כאלה שמוכנים ללכת עם הרעיון צעד אחד קדימה ולחצות את הקווים כמעט באופן מוחלט. ויקטוריה בקהאם, כדוגמא מוחצת, הפכה בשנים האחרונות מניצבת בלהקת בנות למעצבת אופנה מבוססת למדי, כאשר שמלות הערב הפשוטות שלה (שאף זכו להדס בתצוגות אופנה) מצאו לעצמן קהל לקוחות נלהב. באופן דומה אם כי כאן לא הייתה להקת בנות ברקע השיק לפני ארבע עונות ליאם גאלאגר, סולן וממייסדי להקת הבריט-פופ אואזיס, את מותג בגדי הגברים Pretty Green, תחת הצהרת כוונות ברורה. "אני לא בקטע של המראה הסקיני, כל הפריטים הצרים האלה. בשביל זה אני כאן, להיפטר מכל הפאקינג שיט הזה" הוא צוטט בבלוג האופנה של הניו יורק מגאזין, ואף הוסיף בווג הבריטי "אני לא אמכור דבר שאני עצמי לא הייתי לובש". נקודת פתיחה מעניינת למותג, שאמור לחתור תחת המגמה השלטת באופנה בכלל וברחובות לונדון בפרט, ולחקות את סגנונו של פרובוקטור שנודע בשנות התשעים בזכות כל חומר אפשרי אחר מלבד אלגנטיות. או כמו שגאלאגר ניסח זאת בעצמו, ספק אם רק כדי להנמיך ציפיות או שמא שלא יתבלבלו בכוונותיו - "אני לא ז'אן פול גוטייה".
היום הציניות נתקלת במציאות. שנתיים לאחר השקת המותג מתברר שתמהיל האופנה שהוא מציע, המתבסס על רוח מחוספסת-מטורזנת ולבישה למדי, מצליח לאגור לעצמו קהל הולך ומתרחב. בניגוד למיזמי אופנה אחרים של ידוענים, שהיו חסרים כל ערך אופנתי או תרבותי ולכן גם כשלו במהרה, ניכר שהניסיון של גאלאגר לתרגם את הסגנון האנגלי-אקצנטרי להמונים מצודדים צולח מעל לציפיותיהם של מבקרי האופנה. העובדות ניכרות בשטח. ביולי האחרון חנך המותג חנות ראשונה ומרווחת בת שתי קומות בקצה רחוב קרנבי המיתולוגי בלונדון, אתר נחשב למדי במושגי קמעונאות, שהתווספה לחנות אינטרנטית מפורטת ומושקעת ולנקודות מכירה בכלבו היוקרתי סלפרידג'ס ובבוטיקים אחרים. לפני כמה חודשים גם הכריז באופן רשמי כי המותג עובד גם על קו נשים, כדי להיענות לדרישה גוברת. והשיא - באמצע חודש נובמבר האחרון זכה המותג בתואר "מותג בגדי הגברים לשנת 2010" בפרסי Drapers, המכנסים את עילית חברות האופנה הבריטיות, כשהוא גובר על מותגים נודעים אחרים בקטגוריה כמו פול סמית' או קו הקז'ואל הצעיר של הוגו בוס. "אני עצמי, ניק הולנד והצוות מתרגשים מאוד שפריטי גרין זכו בפרסי דרפרס. זה הישג אדיר למותג צעיר כל כך", ציין גאלאגר רגעים לאחר ההכרזה, וקלע לגודל המאורע.
החנות ברחוב קרנבי, המאוכלסת במוכרים בעלי זווית נכונה ובאין ספור תקליטים ופוסטרים, והקולקציה לחורף 2011, חושפים היטב לא רק עד כמה המותג מפותח, בכל קנה מידה, אלא בעיקר כמה יציבה בשורת העיצוב שהוא מקפל בתוכו. אם מתעלמים מהאדם שחתום לכאורה על העיצוב, הדבר שהופך את פריטי גרין למדוייק, בקרב לייבלים המכוונים למיינסטרים, הוא שזו אופנה המשדכת באופן בולט במיוחד בין שני זרמים קלאסיים בתרבות הלבוש הבריטית. מצד אחד, לבוש ספורטיבי המחבר בין קז'ואל נצחי כחולצות פולו, המזמנות צווארונים מורמים, לג'ינסים שטופים ודגמ"חים, ומנגד המורשת המחויטת והטווסית של הדנדי הנצחי, מוקף חליפות צרות וקטיפה. ביחד, הם יוצרים הילה המתכתבת עם שנות השישים (לוגו המותג, אגב, מעוצב בפונט מעוגל המהדהד את הביטלס), הפאנק, המוד ותספורת הקסדה של גאלאגר.
על אף שגאלאגר הכריז כי הוא אינו מעוניין בשום דבר פרוע מידי, וקו הקז'ואל אכן הולם הלך-רוח רגוע ושמרני למדי בזכות מעילי פרקה צבאיים או חולצות טי בהדפסים גראפיים, העונה ניכר שהווליום הרוקרי עלה, בעיקר בכל הקשור לקולקציה המחויטת. מעיל קטיפה אדום ברכיסה כפולה, או מעיל צמר בטקסטורת משבצות בולטת במיוחד, הם פריטים שעתידים לבלוט בכל תנאי השטח ומקפלים בתוכם זרזיף של הגזמה מודעת לעצמה. אולי אף מתכתבים עם תדמית הילד הרע של גאלאגר, שמקפיד בלבושו פי כמה מאז הושק המותג. אליהם מצטרפים מעילי טרנץ', שצווארונם הוגדל, כך שיעמוד באוויר באשליה נונשלנטית, סריגים עשויים קשמיר וצעיפי משי דקים בהדפס פייזלי, בסגול או ירוק. באחת מתבהרת סיבת חיוניותו של המותג הם כביכול רגילים למראה, אך אוצרים בתוכם רמז לסקנדל. במילים אחרות, כל דבר שאוסקר ווילד היה עשוי ללבוש היום, אם רק היה מחליף את דוריאן גריי בקצת דיסטורשן.
מחירים: מעילים: 420-480 ליש"ט; חולצות מכופתרות: 120-150 ליש"ט; צעיפים: 90 ליש"ט; ג'ינסים: 85 ליש"ט; חולצות טי: 35 ליש"ט
אל תפספס