למרות שבמבט ראשון חוק ההחזרות עשוי להצטייר כדבר חיובי לצרכנים מתלבטים, הוא עשוי להתברר כמכה נוראית לאופנה הישראלית. הרי אין סיבה ממשית להחזיר לקונה את כספו במקום זיכוי, במידה שהתחרט על המוצר, בהנחה כמובן שהוא אינו פגום. בעידן שבו עדיין מרבית הרכישות נעשית בחנויות, ולא באתרי אינטרנט, הצרכן רואה היטב את מה שהוא קונה. הוא יכול כמובן להחליף, אבל מודל היחסים הפתוחים הזה, שהיגר ארצה מארצות הברית, משולל כל היגיון מסחרי-כלכלי.
האתוס הארצישראלי החולה, שמאדיר קונפורמיזם קיבוצי ומדי-עבודה של תנועות הנוער, ועדיין אוחז ברגלי כולנו, הביא את תעשיית האופנה למקום שלא קל להצליח בו. מספיק להביט על מרקם השוק כדי להבין שהוא נשלט באופן מוחלט על ידי רשתות ענק (רובן מארצות זרות) ומעצבים מקומיים שנמצאים כמעט כולם בתל אביב, העיר הגדולה שהיא למעשה קטנה מאוד. מספיק גם לנסות לחשוב היכן גברים יכולים לקנות בגדים היום, ולהבין שאחרי הרצף קסטרו, זארה, גולף יש חלל משמעותי.
אחרי החוק הזה, החלל עשוי להפוך לתהום, שגם לא מדברת עברית. בעיקר משום שהרשתות הזרות, שיכולות לנייד את הסחורה מכאן ובחזרה, ומתורגלות בחוקים דומים מעבר לים, ישרדו את גחמת הפוליטיקה הנוכחית. אחרים, יצטרכו ללמוד איך לא לחרב את מערכת היחסים עם הלקוח, ועדיין גם להרוויח. החוק החדש עשוי להיות הרסני כלפי מעצבים ישראלים וחנויות קטנות, חלקם הגדול אוחז בקושי בחנות אחת, שגם בה הוא נאבק כדי לשרוד בשוק בלתי הגיוני. זהו מצב כמעט בטוח לתזרים מזומנים שלילי, שבסופו של דבר ידלדל את השוק. כך יוצא שהחוק מיטיב מאוד עם החברות הגדולות והמסחריות, אבל יוצר קושי אמיתי ליוצרי השוליים.
העובדה שהחוק הזה נמכר להמון כשוס צרכני מהשורה הראשונה, רק מעצימה את היותו פופוליסטי ומהסוג שיגרום למושג 'אופיום להמונים' לקבל משמעות מחודשת. למעשה החוק מעודד מסעות שופינג בלתי ממוקדים וצריכה לא מחושבת של אופנה, שסובלת גם כך מעודף ייצור ונורמות-שוק, המכריחות את המותגים ובתי האופנה לעדכן כמה פעמים בשבוע את תוצרתם בחנות.
אז אולי נבחרי העם הצליחו למכור לכם את העובדה שאתם נורא מתקדמים וכל כך אמריקאים, אבל בעצם העדר יכול להיות מקום מסוכן מאוד, במיוחד כשמתקשים להחליט האם באמת רוצים את הבגד, או שקונים אותו רק בגלל שאפשר להחזיר.