לא פשוט להשאיר רושם עם בגדים יומיומיים על מסלול תצוגת אופנה, והעניינים רק מסתבכים כאשר אותה תצוגה נמשכת זמן ארוך מידי. את התובנה הזו הצדיקה תצוגת חורף 2012-13 של מותג הג'ינסים לי קופר, שהוצגה הבוקר (שלישי) בתל אביב, בנוכחות הפרזנטורים דנה פרימן ועידן רול (היא תקלטה; הוא צעד על המסלול).
כזכור, הזכיינות המקומית של לי קופר (השם בריטי; העיצוב כולו ישראלי) נתקלה בקשיים כלכליים שכמעט והובילו להפסקת הפעילות בארץ, אך בסופו של דבר נרכשה לפני כשנתיים על ידי קבוצת בריל. חלק מהאסטרטגיה השיווקית, מלבד הצעתם של שני זוגות ג'ינס ב-400 שקלים, היא האדרה מכוונת של שורשי המותג. הקולקציה הנוכחית עשתה הכל כדי להחצין סממנים אנגלים, החל מהדגל הבריטי שהתנוסס על מסך ברקע, דרך ליהוקם של מספר דוגמנים רזים במיוחד ומקועקעים (שאוזניהם חוררו בעגילי ענק) ועבור דרך פריטים ספציפיים, כמו חולצת טי המכוסה ביוניון ג'ק כחול-אדום או מעילי סטודנטים קצרים ותפוחים.
אלא שלמרות כל הכוונות המקום המושקע והמוזיקה האלקטרונית רעננות הייתה הדבר האחרון שאותה תצוגה השיגה. ניכר, שמתוקף אותה טראומה כלכלית, המעצבות שמרית בן יעיש וחנית בוארון, התמקדו בפריטים שכבר הוכיחו את עצמם בעבר, כך שעל אף החלוקה התמאטית של המופע לארבעה חלקים, התחושה הכללית הייתה של שידור חוזר. אותם ג'ינסים; אותן חולצות טי בגרפיקה מוגזמת; אותן חולצות משובצות ברוח שנות ה-90 (ללא שום ריח נעורים).
בעוד שמתוקף זיהויה של לי קופר כמותג ג'ינס, הדבר עשוי להיות נסבל בגזרת הבגדים שהם אינם ג'ינס, הרי שבהעדר הצעות מתקדמות יותר בכל הקשור לדנים (שנסמך בעיקר על צלליות צרות ואפקטים של שפשוף אגרסיבי), לא ברור מהו ערכה המוסף של הקולקציה בעולם של מלחמת רשתות.
ככלל, רמת הגימור של הג'ינסים בקולקציה טובה (למעט מקרה מצער של אפקט שפשוף באיזור המפשעה שנראה כאילו וצוייר ביד ולא כתהליך שחיקה טבעי של הבד) והגזרות יעילות. הסקיני ממשיך לתת אותותיו בקרב שני המינים, רק בגוונים בהירים מבעבר ובשילוב קרעים, כשעבור הגברים אף פותחה גזרה חדשה ואלסטית בשם LAD המזכירה ג'גינגס. גם אם חלק מהמכנסיים היו צרים באופן קיצוני, ספק אם הצליחו לסחוט קריאות התרגשות. הסקיני הוא אותו סקיני והווריאציות עליו עדיין מעייפות.
הניסיון להתרחק מהגזרה הצרה, על ידי דגם חדש לנשים בשם MONA, שנלבש ברישול גברי מכוון מעל לעקבי סטילטו עוצמתיים, הסתמן כנקודת השיא. היה זה רגע נינוח, שנפרד מההילה הילדותית ששלטה בנתחים גדולים של הקולקציה. אם כי יש להודות, שהאפקט שלו הועצם בגלל ששימש פאוזה מעודף המכנסיים החונקים.
"70% מהמכירות שלנו מבוססות על ג'ינס", ציינה לאחר התצוגה בן יעיש, "אבל אנחנו שמים לב שהביקוש לביגוד שהוא אינו ג'ינס בקולקציה, נמצא בעליה". לכן, לצד הצעות של טוטאל לוק עשוי דנים כמו שמלת ג'ינס מתחת לז'קט ג'ינס זרוע ניטים קטומים היו בגדים נוספים, כמו ז'קטים העשויים דמוי עור בשחור או בחום-שזוף, שמלות הבנויות בלוקי צבע ברוח שנות ה-70, או סריגים מפוספסים עם עיטור של ינשוף (שגררו משחק ניחושים בקהל, האם מדובר בחיקוי חיוור לדגם דומה של ברברי).
אלא שיש פער איכותי עצום בין הג'ינסים לבין פריטי הנון-דנים. בדים סינתטיים, תחליפי עור, פרוות מזוייפות שכאילו ונלקחו מבובות ספוג ממולאות, תרמו בוודאי למחירם הנמוך של הבגדים, אבל השיגו בתיאום מושלם מראה מרושל. צרמו באופן יוצא דופן הפריטים המחויטים ובעיקר בלייזרים, שהוכיחו שיש קיצורי דרך שאסור לקחת.
מחירים לדוגמא: ג'ינסים: 2 ב-300/400/500 שקלים; מעילים: 180-400 שקלים; שמלות: 100-250 שקלים; מכנסיים: 200 שקלים; נעליים: 150-200 שקלים.
