לפזול לצד המזרחי: שבוע האופנה במילאנו

מתוך עקרון זליגת הרעיונות המתקיים באופנה, היה זה רק מתבקש שלאחר שבעונה הקודמת כבש המזרח הרחוק את הקולקציות בשבוע האופנה בניו יורק, הטעם האוריינטלי יגיע גם לאירופה. מעצבים בשבוע האופנה במילאנו לקיץ 2013, המתקיים בימים אלה, מפנים את סגנונם אל ארצות השמש העולה. האם על ידי שילוב של מוטיבים סיניים או יפניים הם מקווים להתחבב על השוק האסייתי הגדל בפראות חסרת תקדים? האם זוהי דרכם לחזר אחר קהל הלקוחות בטוקיו, בייג'ין או שנחאי? ייתכן, וייתכן גם שזו פשוט שיטה בדוקה להכניס מעט אקזוטיקה למחזור הדם.

אמנם מיוצ'ה פראדה לא ציינה זאת מפורשות, אבל קשה להתעלם מהטעם היפני ששלט בקולקציה לקיץ הבא. ראשית נספרה קידת הראש אל עבר האוונגרד שקידמו מעצבים כמו ריי קוואקובו בשנות ה-80, בזכות שימוש נרחב בשחור, ובגזרות שפרקו ובראו מחדש דגמים כקימונו. שנית, קשה היה להחטיא את דמותו של פרח רחב כותרת ששולב בחזית מעילים או על מסגרת משקפיים - לעיתים כרקמה עבה, לעיתים כהדפס מרוסס כגרפיטי - שאפשר לראות בו גרסה מופשטת של חרצית, הסמל המסורתי של יפן. שלישית, ומה שמסתמן כלהיט הפאשניסטות, הדוגמניות טופפו ברגליים תחובות בגרבי עור ובסנדלי אצבע בעלי סוליית פלטפורמה מפוסלת ואימתנית, שהסגירה דמיון עז לנעלי גתה המשמשות בין היתר גיישות.

ועדיין, למרות כל הציטוטים, סביר שפראדה רצתה להשיג יותר מאשר את הגרסה שלה לטוקיו. מעיל ומתחתיו בגד גוף הדוק, או צעיף פרווה מפואר שנאחז בין המרפקים, היו מצד אחד קשורים אל פאם-פאטל קלאסית; מנגד, הגראפיות הנוקבת והנוקשה של הקולקציה, הייתה אנטיתזה לכל ערך של רכות ועידון. זהו מהלך בלתי רגיל. התגובות הקיצוניות שקיבלה הקולקציה ברשתות החברתיות, הוכיחו עד כמה המעצבת הוותיקה העדיפה להתנסות במושגים חדשים של עוצמה, מאשר למחזר ערכים מוכרים של יופי. אחרי הכל, אלה אינם בגדים נאים, לפחות לא בקטגוריות שבדרך כלל דנים בהן. אם כי עיצוב קשה וחד, שמעורר תחושה שכבר זמן רב נעדרה מעולם האופנה – החשיפה אל דבר לא מוכר.

מי שהשתמש במזרח הרחוק בצורה ידידותית יותר למשתמש, היה פיטר דונדס בקולקציה לבית האופנה פוצ'י. דונדס הוא חביב השטיח האדום, ומעדיף את הנשים שלו גבוהות ונועזות במידה, חנוטות בשמלות מקסי שקפקפות, המותירות אחריהן שובלים של רושם. מסתבר, שהתצוגה האחרונה לא תסתור את השפה שהוא יצק לתוך מורשת הבית האיטלקי.

דונדס השתמש בדוגמאות הקליידוסקופ המזוהות עם הבית ובמוטיב בלוקי טקסטורות - שעיקרו שילובים בין משטחים במרקמים שונים, ובעיקר שקוף מול אטום – והוסיף להם זווית וייטנאמית וסינית. במקום תחרה או ברוקד, הוא השתמש בדוגמאות רקמה של דרקונים מפותלים, נחשים או נמרים שואגים, שכיסתה מספר מערכות לבוש לבנות ומעודנות, החל מחליפה קלה ועד שמלת קוקטייל אווירירית. את מורשת המשי, פיתח לכדי עליוניות ספורטיביות תפוחות ומבריקות (שהזכירו מרחוק את לבושם של גיבורי אמנויות לחימה מסרטים פופולריים) או כחולצות בצווארון מנדרין ובשרוולים מרווחים, שנרכסו בלולאות במקום כפתורים. המעניין הוא, שהדוגמאות הבולטות לא פגמו ברוח האלגנטית, אלא ניקזו אליה אנרגיה מחודשת.

מוזר להציב את עבודתם אחת ליד השנייה, הם הרי כה מנוגדים אחד לשני, אך ניכר שהפעם ניתן לדבר במקביל על דונטלה ורסצ'ה ועל תומאס מאייר, המעצב הראשי של בית בוטגה ונטה. הסיבה לכך פשוטה – שתי הקולקציות שהוצגו בסוף השבוע הצליחו לחדד את משנתם הסגנונית של כל אחד מהם, ולהוסיף לה נגיעה רעננה מבלי לזלוג למחוזות זרים.

בניגוד לדרמה המועצמת שוורסצ'ה הקפידה להוכיח, מאז שהוציאה קולקציית קפסולה עם רשת H&M (שהפכה את שמה למוכר גם במחוזות הנידחים ביותר), לקיץ הבא ניכר שערכי הבית, שאפשר לסכם אותם בצמד המילים 'סקסי ועוצמתי', עברו עריכה ניכרת. אמנם החצאיות קצרות מאי פעם, וניכר משחק מסוים בחשיפה א-סימטרית של הטורסו, אבל האווירה הכללית הייתה קלה יותר, כמעט קלת דעת.

התפזרותן של השמלות הרפויות מעט, שילובי הקרושה ששלחו ידיים ארוכות ומפתות במכנסיים ושמלות, וההסתמכות על בדי משי מקומטים מעט והדפסי באטיק, שיוו לנעשה את דמותה של ג'יין מלכת היער, או לפחות נערה עירונית שאינה כבולה לדבר. זו הייתה גרסה צעירה יותר לאישה של ורסצ'ה, שכבר אינה כבולה מידי למורשת הבית, ואינה חנוטה בבגדי עור חונקים כבעונות קודמות.

מאייר לעומת זאת, פונה כתמיד אל אישה אחרת לחלוטין, בוהמיינית וכמעט חסרת זמן או גיל; חצאיות עיפרון ארוכות המדשדשות בריפיון (שנראו בתצוגות העונה כבר מספר פעמים ומסתמנות כחלופה הגיונית לחצאיות הצרות בנוסח שנות ה-40), הדפסים פרחוניים על בדים שכאילו ונשלפו מארון ישן ודיטיילים של חגורות נחש או ניטים רבועים, קרצו בעת ובעונה אחת לעבר ולהווה. גם הפעם בלטו משחקי המרקמים או תעתוע בין צללית הגברת המהוגנת לכאורה, לעליונית רשת שמתחתיה הציצה חזייה פתיינית. מאייר, בניסוחיו המלוטשים כל כך, הקלאסיים והמתקדמים גם כן, הוא אחד הבודדים שיודע להכפיף יחדיו שורה של ניגודים ולבנות עולם רב מימדי.

עוד על קיץ 2013 בוואלה! אופנה:
שמלות הערב הסקסיות של אלברטה פרטי
השיק המינימליסטי של גוצ'י