היום הראשון בשבוע האופנה בחולון: שיחה אינטימית עם דמיר דומה

שיח האופנה הישראלי נמצא עדיין בשלב של התפתחות ולרוב הוא חווה כאבי גדילה. התחום עדיין לא בשל ותדיר דיו כבשאר המדינות המפותחות אופנתית, אך הוא מתעצב בהדרגה ומתמלא שאלות נוקבות. הפאנלים וההרצאות המתקיימים בשבוע האופנה בחולון שיינעל ב-20 באוקטובר, הם אחד הסממנים להבנה כי יש מקום ולגיטימציה לדיון גבוה, הצגת שאלות וחיפוש אחר תשובות.

זוהי הפעם השנייה בה נערך שבוע האופנה במתכונת הזו במתחם מוזיאון העיצוב והמדיטק בחולון. בעוד שבשנה שעברה התקיים האירוע בסימן "אופנה בעידן הדיגיטלי", השנה הוא יצא לדרך תחת הכותרת "על בגדים וערים". את היום הראשון פתחו פטרישיה ריס, המשנה למנהלת מוזיאון FIT בניו יורק; הארכיטקט הניו יורקי ומעצב האופנה רפאל דה קרדנס; המעצב המבטיח דמיר דומה ושאלה מונרוק, יועצת קריאייטיבית למותגי אופנה והמנהלת האמנותית של המגזין הניו יורקי Garage. את הגזרה המקומית ייצגה צלמת האופנה התל אביבית מירי דוידוביץ', כאשר בפרק הזמן שבין דיון אחד למשנהו, הופנה הזרקור לפרויקט "בגדבניין" שאצרה רויטל מדר.

שבוע האופנה חולון 2012: התוכנית המלאה, 15-20 באוקטובר

שבוע האופנה בחולון - הסיקור המלא

ההרצאה הראשונה היוותה למעשה סגירת מעגל - מלבד תפקידה של פטרישיה מירס כמשנה למנהלת מוזיאון FIT בניו יורק, מירס היא גם מומחית לאופנה יפנית. אך הגיוני היה כי שבוע האופנה יפתח בהתייחסות ליוצר התערוכה שתיסגר בסוף השבוע במוזיאון – יוז'י ימאמוטו.

מירס אינה זוהרת כמו שאלה מונרוק, מסקרנת כמו קרלה צזאני עורכת ווג האיטלקי לשעבר שמתארחת היום (רביעי), או מעוררת ציפיות כמו דמיר דומה. אך דווקא על רקע הציפייה להרצאה ביוגרפית יבשה, הפתיעה מירס בהרצאה מרתקת אודות פועלו של ימאמוטו, אותו זכתה להכיר מקרוב, לאחר שאצרה ב-2010 את התערוכה המשותפת שלו ושל המעצבת היפנית ריי קווקובו.

תוך סקירה היסטורית-פוליטית-תרבותית מעניינת של התמורות שחלו באירופה וביפן בשנות הארבעים, פוסט מלחמות העולם הראשונה והשנייה, טוותה מירס באלגנטיות את הקשר שבין המרחב העירוני ואופיו בזמן נתון לבין האימפקט האופנתי-חברתי שהוא יוצר. כך למשל לקחה האופנה העילית תפקיד מרכזי בחזרה לציוויליזציה באירופה לאחר ההרס של מלחמת העולם השנייה.

מירס קפצה אחורה וקדימה על ציר הזמן בצורה קולחת לחלוטין, והמחישה את זרותו של ימאמוטו על רקע תפארתם של בתי אופנה פריזאיים כמו דיור ואיב סן לורן, ועל אף זליגתם המקדימה והמצליחה של בתי אופנה יפניים לפריז (כמו קנזו ואיסי מיאקי), "אפוקליפסה אורבנית" הייתה אחת משלל ה"מחמאות" להן זכה המעצב היפני האוונגרדי בתחילת דרכו, כפי שסיפרה מירס, אך אין צמד מילים שיכול לתאר באופן מדויק יותר את עבודתו. מירס הדגימה ויזואלית את האופן בו ניתץ ימאמוטו את המוסכמות האופנתיות דאז ויצק לתוכן דה-קונסטרוקציה, חוסר ליטוש מכוון, טשטוש מגדרי ודרמה קודרת.
מירס סיימה בהתייחסות לאימפקט הגלובלי ולרלוונטיות חוצה התרבויות של ההשקפה של ימאמוטו, על התפיסה של אופנה פוסט-מודרנית ועל החיים בחברה בכלל וכך תם לו הפרק הראשון של היום, בעודו מתמקם על רף גבוה ביותר.

את ההרצאה השנייה פתח הארכיטקט הניו יורקי ומעצב האופנה רפאל דה קרדנס, בטייטל של Ornament and crime דקורציה ופשע. לאחר טיזינג מקדים של "מישהו כאן צופה ב'חוק וסדר?'", קפץ הארכיטקט אל צדו השני של המתרס הטלוויזיוני, הסדרה האיקונית מסוף האייטיז-תחילת הניינטיז, "שנות הקסם". הסדרה תיארה את האוטופיה הפרברית של שנות השישים שהייתה מזוהה עם זוג הורים, 2.7 ילדים, כלב וגדר לבנה.

לאחר הנגדת החלום הפרברי לאווירת המציאות המחוספסת של רובע הברונקס בניו יורק, שכללה זונות, נרקומנים, הומלסים וטינופת כללית, התמקד הארכיטקט באטמוספריה הדחוסה של החלל האורבני. אבן הבוחן האולטימטיבית היא הרכבת התחתית, a.k.a הסאבוויי, שיוצרת ואקום של קהל שבוי שמגלם את כל תתי התרבויות, הטיפוסים וסגנונות הלבוש.
הבילד-אפ שנוצר באוויר, עורר תחושה כי מכאן ההרצאה הולכת להעלות הילוך ולהתמזג לשיח האופנה (במיוחד כי דה קרדנס גם עוסק בעיצוב אופנה) אך הציפייה הזו נותרה מיותמת, ובמעבר חד דילג הארכיטקט היישר אל תיק העבודות שלו. על אף השנינות והנונשלאנטיות, צרמה קצת התחושה כי במקום לפתח ולעמיק בדיון, העדיף לטפוח הארכיטקט לטפוח לעצמו על השכם, זאת למרות שאין ספק כי מגיע לו - דה קרדנס הציג רפרטואר פרויקטים מהמם ביופיו, ביניהם חלון ראווה בבארני'ז, חנות של Nike בניו יורק, מבנה במיאמי בהשראת הסוהו בניו יורק ואפילו רהיטים, כאשר כולם על טהרת הקווים הגיאומטריים והקוליות הנשפכת.

תוך ריפרור לאמני פופ-ארט כמו קית' הרינג, סרטי בי-מוביז אמריקאיים ואיקונות תרבות כמו "פלאשדנס" ודיוויד בואי, חתר הארכיטקט לתובנה עצמית כי ישנה הבחנה בין דקורציה לאסתטיקה, בעוד שלדעתו האחרונה היא פסיבית במהותה, הראשונה היא אקטיבית ובעלת כוח מניע.

האיט-גירל היפיפייה והמסוגננת להכאיב, שאלה מונרוק, אמנם ראיינה מאוחר יותר את דמיר דומה בכיתת אמן, אך קודם לכן היא קיימה מעין פרולוג פרטי. מונרוק מסתובבת כיום בחוג הסילון של בכירי האופנה, ומעניקה יעוץ קריאייטיבי לבתי האופנה פראדה ומיו מיו, של חברתה הטובה מיוצ'ה פראדה. מוזר לחשוב שאותה אמזונת אופנה שמתגוררת כיום במנהטן, גדלה באיים הקריביים בתור ילדה ענייה שמפנטזת על קורנפלקס לארוחת בוקר וסלון אמריקאי מדוגם, כמו שראתה בפרסומות בטלוויזיה.

מונרוק דיברה על אובססיית האימג'ים והתדמית שהתפתחה בתרבות האמריקאית. האסתטיקה הטלוויזיונית של שנות השמונים, עליה גדלה מונרוק באמונה אמיתית כי קיים יקום מקביל ומושלם בשם "אמריקה". הלבוש המערבי והתסרוקות המפונפנות אליהם נחשפה מונרוק בטלוויזיה האמריקאית, מהווים אמנם קשר ישיר ובלתי אמצעי בין אופנה למרחב, אף מסמלים שלם גדול יותר מסך חלקיו הגיאוגרפיים. "סייבר סיטי" או "סייבר ג'יאוגרפי" מכנה מונרוק את הזירה האינטרנטית, בזכותה פתחה לפני ארבע שנים את בלוג האופנה שפתח לה דלת בזירה האורבנית הממשית.

למרות שכבר שיתפה בחלום האמריקאי שלה בראיונות בעבר, מונרוק סיפקה הצצה כנה ונוגעת לגרעין האותנטי שניצב מתחת ל"גלאם", אליו אגב היא לא מודעת בכלל. מונרוק עדיין מרגישה כמו אאוטסיידרית שיוצרת דיאלוג עם הזרם המרכזי. לולא האינטרנט היא טענה, לעולם לא הייתה מגיעה לנקודה בה היא ממוקמת כיום, ולגבי האאוטסיידרים, הוסיפה – הם אלו שבאים מבחוץ ומשפיעים על העולם מבפנים.

את משבצת הייצוג המקומי, מילאה צלמת האופנה מירי דוידוביץ'. הצלמת הוותיקה שפעילה כבר כעשרים שנה, הציגה בפשטות כובשת את הקשר בין אופנה למרחב האורבני.
דוידוביץ' הציגה צילומי אופנה משנות התשעים שמשלבים בין אופנה לעיר, כדוגמת רונית אלקבץ בצעירותה לבושה בסטייל של אופנת רחוב, אוחזת בשקית "שלווה", מאובזרת בפרוסת לחם אחיד ועל כובע המצחייה שלה מתנוססת ארץ ישראל. העיר תל אביב הייתה בדרך כלל הדוגמנית הראית בצילומים של דוידוביץ' – תיבות דואר מתקלפות, תחנות אוטובוס מוזנחות, דודי שמש על גגות ובנייני באוהאוס מתפוררים, כל אלה הרכיבו את התפאורה של דוידוביץ', שהדגימה באופן ישיר את דו הקיום בין אופנה לאדריכלות עירונית.

גולת הכותרת של היום היא זו שחתמה אותו – דמיר דומה, המעצב הקרואטי הצעיר שגדל בגרמניה וכיום מתגורר ופועל בפריז, בגיל 31 בסך הכל כבר נחשב להבטחה עולמית. דומה הגיע לישראל בנקודת זמן מעניינת, על התפר שבין הבטחה אנונימית לבין המימוש שלה לכוכב עולה.

שאלה מונרוק, ידידתו של דומה, הנחתה את השיחה ושאלה אותו שאלות על התפתחות הקריירה הטרייה שלו, שהחלה לפני שש שנים, כששחרר את קולקציית הגברים הראשונה שלו. דומה עוד לא התקלקל מהצלחה, ובקסם אישי רב שיתף על קצה המזלג בתהליך ההתפתחות שעבר כמעצב עד כה. כאשר שחרר את הקולקציה הראשונה שלו, נעזר המעצב באסיסטנט אחד בלבד. השניים עבדו על הכל בעצמם, החל מהעיצוב עצמו ועד הצילומים וההפצה. על הקולקציה האחרונה ששחרר עבד דומה עם צוות של ארבעים עובדים.

הצמיחה הזו חייבה ועודנה מחייבת את דומה לכהן גם כבוס ומנהל חברה, ולא רק כמעצב יצירתי כפי שהיה בתחילת דרכו. בתשובה לשאלתה של מונרוק, האם המעבר הזה מאפיל לעתים על מעיין היצירה, הגיב דומה כי מאז ומתמיד נקודת הבסיס שלו הייתה לשמור על רצף יצירתי מתמיד. בנוסף, העובדה כי לפני שלוש שנים החל לעצב לנשים, הוסיפה לו גוון מרענן ליצירה.

עוד מעניין היה לשמוע, דווקא בהקשר של השפעתה של העיר על אופנה, כי התקופה בה התגבשה זהותו של דומה כמעצב הייתה דווקא בתקופה בה עזב את ברלין עיר מגוריו לטובת סטאז' באנטוורפן השקטה שבבלגיה. המעצב העיד על עצמו כי עבר תהליך של התכנסות והתבוננות פנימית, תהליך הפוך מזה שמתרחש פעמים רבות כאשר מעצבים עוזבים את השקט ואת השלווה לטובת טבילה בעיר הגדולה.

בהמשך הוסיף דומה כי הגבולות הגיאוגרפיים הם חסרי משמעות בעיניו כיום, הגלובליזציה התירה אותם ויצרה מיקס תרבותי. זהו גם סוד ההצלחה של דומה בעיניו כפי שתיאר לאחר מכן – מיקס בין תרבויות, קהלים והשפעות תקופתיות שונות, כפי שאפשר לראות בהבדלים הסגנוניים בין הקולקציות האחרונות שלו שעברו תהליך של מערביזציה לעומת קולקציות קודמות מסורתיות יותר.

למרות ההצצה החטופה שסיפקה השיחה הקצרה, הכיוון אליה זרמה נתן מענה ליצר הסקרנות של הקהל, ולמרבה השמחה התוכן לא גלש ליחסי ציבור במעטה של דיון אינטימי או למכונת ירייה של תשובות אוטומטיות.

בין ההרצאות רץ פרויקט "בגדבניין", שאיחד בין צמדים של מעצבי אופנה לארכיטקטים לכדי יצירה משותפת. את הפרויקט אצרה רוויטל מדר, והשתתפו בו שמונה צמדים. כל צמד הציג יציר כלאיים של החזון המשותף בפרזנטציה קצרה בת כמה דקות.

המעצבת עינב צוקר והאדריכל דן הנדל, למשל, יצרו קולאז' ויזואלי מרהיב שיצר דיאלוג תיאורטי מעגלי של שאלות הנוגעות לעיצוב עכשווי ולתפקיד שלו. הקולאז' הארטיסטי ביטא אג'נדה וסוגיות שיוצאות מהשיח האדריכלי אל השיח החברתי והפוליטי. עם זאת, התוצר הרגיש כמו התכתבות בין שדה האדריכלות ושדה האמנות, ולא שדה האופנה, על אף טשטוש הגבולות. מעצבת מוכשרת כל כך כמו צוקר יכולה הייתה לתרגם את שאלות העיצוב במרחב למישור האופנתי יותר, כמו שהיטיבה לעשות ב"רוס אובטה".

המעצבת שרון דאוב מקום איל פו והאדריכלית ליאת מילר, הציגו יצירה משותפת בהשראת האדריכלית זאהה חדיד, והעתיקו מוטיבים אדריכליים לחצאית פליסה; צמד האדריכלים אביטל גור ארי ונתנאל אלפסי שטפו את הקהל בקקופוניה ויזואלית של אימג'ים נטולי קונטקסט בשם קונספט הארכיאולוגיה, שדווקא נגע בזווית בעלת פוטנציאל מרתק, אך ברמת הביצוע לא נוצר שיח, לא אדריכלי, לא אורבני ולא אופנתי.

את ההצגה גנבו Muslin Brothers, שלישיית המעצבים תמר לוית, יען לוי ונדב סווטלוף. כהרגלם, שילבו השלושה הומור ואימפרוביזציה, כאשר מעצב אחד הצמיד למיקרופון טלפון נייד ממנו בקעה ההרצאה המוקלטת, בעוד שהשניים האחרים הדגימו את תהליך העבודה שלהם על גופם, כאשר ברקע תמונות מתחלפות של השראה עירונית, וכל זאת מבלי להחליף מילה חיה במשך כל הזמן.