שתי טעויות עקרוניות ביצע המעצב עדו רקנטי בכל הקשור לקולקציית קיץ 2013. הראשונה, הוא הציג את הקולקציה בתצוגת אופנה, במסגרת שבוע האופנה תל אביב. לנוכח אופיים היומיומי של מרבית הדגמים, שנשענו על גזרות פשוטות יחסית ועל מוטיב של נגזרות כוורת ובדים מוכתמים בזריקות צבע, הצגתם בחלל גדול יחסית ובהקשר דרמטי של מסלול תצוגה יצר 'אפקט כנסייה'. כלומר, הדגמים נראו קטנים ודלים יותר מכפי שהם באמת. טעות שנייה הייתה, שהמעצב בחר לביים את התצוגה כך שהדוגמניות צעדו הלוך ושוב על המסלול באותן מערכות הלבוש יותר מפעם אחת, וכך הקולקציה, שהיו בה בעיקר וריאציות על אותו הרעיון, נראתה רפטטיבית פי כמה. בנקודה מסוימת, אף היה נדמה כי מדובר במדים מסונכרנים להפליא.
רקנטי מציע גרסאות לבגדים הלבישים ביותר שניתן להעלות על הדעת, והוא עושה זאת בחן מאופק, לעיתים מאופק מידי. על אף מספר גזרות מחמיאות פחות, בעיקר גרסאות האוברול, יש בהם מגע מודרני, פרקטי מאוד, שיכול לשרת בקלות נערה עירונית (ועל כך הצביע גם סרטון הווידאו שהוקרן בקצה המסלול ותיעד צומת סואן). למשל, שמלות קצרות המהדהדות את שנות ה-60, ששרווליה הקטנים תפחו באוויר בזכות קפלולים מעודנים, או שמלה ארוכה ממשי פראי בצבע צהוב חיוור, מלווה לכל אורכה בשורת כפתורים, כמעין גרסה מפותחת של חולצה גברית. ניכר שהמעצב ניסה בכל כוחו לפתח את תבנית הבסיס הצרה עד הגבול, ולהשתמש באלמנטים הספורים באין ספור הצלבות. אבל החומרים היו מלכתחילה דלים, והתוצאה מתקשה לסחוף או לגלות יצר בריא.
