"לראות מה עשינו פה אחרי מלחמה", קראה בהתרגשות ניכרת, כזו שאף מצלמה לא תחטיא גם אם ניצבת בקצה מסלול תצוגה שאורכו 30 מטרים, נועה תשבי בפרק הנאומים שקדם לתצוגת הפתיחה של שבוע האופנה גינדי תל אביב שנערכה אתמול בערב (ראשון). לרגע קטן, ולנוכח התפאורה האדירה וזרקורי האור שפרצו מכל עבר, מסמאים את העין, היה קשה להבין האם היא מדברת על מבצע 'עמוד ענן' או שאולי על היריבות שהחלה את הכל - זו בין אופיר לב ומוטי רייף, שגרמה לכל אחד מהם לייסד שבוע אופנה משלו (לב את שבוע האופנה תל אביב, שהתקיים בחודש שעבר; רייף את גינדי שנפתח אמש).
ובכן, לכל הפחות ניתן לומר שהבלבול בנוגע לקרב מנומק. אף אחד מהמעורבים בארוע הפתיחה, שבסך הכל היה מופק היטב, לא הסתיר את רצונו להוכיח את כוחו, ורמזים ברורים לכך ניכרו בכל מקום. החל מכדורי דיסקו עצומים שנתלו מעל לאתר הבנייה הסמוך לאוהלי התצוגה, שולחנות ההסבה הזהובים, מסכי הווידאו הרחבים ועד כמויות הקהל האדירות, שכללו נציגים נרחבים מעולם הנדל"ן (כמתבקש מנותני החסות), שרק לחלקו הקטן היה איזשהו קשר עקרוני וחשוב לאופנה.
תצוגת הפתיחה נשאה את השם 'אייקון' והורכבה משורה של נשים מוכשרות יותר או פחות, שטופפו על המסלול בעיצובים של מעצבים ומותגים ישראליים ידועים יותר או פחות, ביניהן נשים שאינן דוגמניות מקצועיות כמו אפרת גוש ולאה שנירר לצד יעל רייך ושירז טל. אך ככל שהתארכה התצוגה התברר כי מדובר באקט של מרמה. מחטף תחת אור המשתבר מבעד פאייטים. לא משום שהתזמורת המפוארת שסיפקה את פס הקול ניגנה להיטים שהיו יכולים ללות תכניות כמו 'הראשון-בבידור-עם-דודו-טופז', ולא רק משום שפרק הנאומים התארך בשיחות טפלות על הקניון שקבוצת גינדי תקים במקום. התשובה פשוטה בהרבה משום שהיה זה נדל"ן במסווה של אופנה.
כל יצירה צריכה פטרונים ואופנה, ובמיוחד אופנה ישראלית, זקוקה להשקעות נדיבות. במובן הזה המפעל של גינדי הוא מפעל מבורך ויש לתמוך בו. אולם יש קו דק המפריד בין פטרונות לבין בעלות; בין יצירה רלוונטית לבין פרסומת בלתי נגמרת; בין לרצות לתמוך באופנה, לבין לקחת לה את מקומה.
לא הייתה אופנה באירוע הפתיחה הזה. סרט קצר שהוקרן רגע לפני שהדוגמנית הראשונה, אסתי גינזבורג, יצאה למסלול, הבהיר את מערכת היחסים כולה בין נותני החסות למקבלי החסות. הייתה זו מעין הפקת אופנה בווידאו, שתיעדה דוגמנים ודוגמניות חופרים וכותשים כאחרוני הפועלים באתר הבניה של גינדי. סביר שהכוונה הייתה להראות כיצד הקניון שעתיד לקום במקום נסמך על האופנה. בפועל, היה נראה כאילו שהאופנה, ואלה האחראים לה, עובדים אצל גינדי. ועובדים נדרשים תמיד לספק את מעבידיהם.
כמו כל תוכן שיווקי, הפרסום הסמוי (יותר או פחות) היה נסלח או נשכח באם התוצר היה בעל ערך. האמת היא, שזו הייתה תצוגה מיותרת לגמרי, שעד כה לא ברור מה הייתה משמעותה ומה ניסתה להשיג. עיצובים יוצאי דופן של עשרות יוצרים ישראליים? אז מדוע להציגם על נשים שדידו בסרבול מכמיר לב על המסלול, בחוסר נוחות משווע; פסיפס של יצירה מקומית? אז מדוע נכנסו לתמהיל האין סופי מותגי יבוא כמו החנות המקוונת עדיקה? בתוספת העובדה שחלק משמעותי מהעיצובים הונח ברישול סתמי על גופן, התוצאה הייתה רחוקה מלהותיר רושם הגדול מתוכנית ריאליטי.
למעשה, נרשמו מעט מידי שיאים של אופנה איקונית. מלבד דוגמאות בודדות, כמו יעל רייך בשמלה של ויוי בלאיש או דנה אינטרנשיונל בשמלה של ז'אן פול גוטייה (שעם כל אהבתו הגדולה למקום, ישראליותו מוטלת בספק), הרוב המוחלט יצרו תמונה בלתי מחמיאה בעליל של תעשיית האופנה המקומית. ערב רב של בגדים סתמיים ושמלות ערב מעוטרות בנוצות, שלא עבר עריכה מינימלית או התאמה ראויה (כפי שהוכיחה חזייתה המבצבצת ברישול של שלי גפני).
אמנם, לזכות המארגנים, ניתן לומר שתצוגת הפתיחה הזו הופקה בזמן שיא לאחר שאורח הכבוד, בית האופנה האיטלקי מיסוני, ביטל את הגעתו לפני שבועות ספורים. מצד שני מדוע היה צריך להפיק תצוגת פתיחה בכלל? מדוע לא להישאר עם קוקטייל מוזמנים אלגנטי, שיקבץ את אנשי האופנה מחד ואנשי הנדל"ן מנגד, ולהיוותר עם ליבו הפועם של האירוע, 20 תצוגות הקיץ של המעצבים הישראליים? כנראה משום שאי אפשר לוותר על לחם ושעשועים, על ידועניות שיצעדו לראווה על המסלול כאילו הן קוף בקרקס ועל יוצרים שיציגו עיצובים מנופחים, גרנדיוזיים לכאורה וחסרי כל שמץ אותנטי. מעצבים זה נחמד, אבל קניון נחמד יותר. כי אחרי הכל, מישהו צריך לדאוג לכותרות, לפני שהוא מספק מעצבים.
איך נראה הבקסטייג' בתצוגת הפתיחה? - הצצה מיוחדת
תצוגות בשידור חי משבוע האופנה גינדי
