מעצבת האופנה לי גרבנאו היא השחקנית הטרייה ביותר בנבחרת המציגים בשבוע האופנה גינדי תל אביב לקיץ 2013. למרות שהיא בעלת סטודיו מבוסס לשמלות ערב ולמרות שהיא עתידה להשיק בקרוב קולקציית קפסולה משותפת עם המעצבת קרן בנקר, רק בחודש יוני האחרון סיימה את לימודיה בשנקר, לאחר שסומנה שם על ידי רבים כאחת ההבטחות הגדולות של המחזור. אחת הסיבות לכך, קשורה לפרטים שהיא נוהגת לשזור בעיצוביה באופן ידני, לרבות פיתוחי פרחים ומיני רקמות.
על אף שבמבט ראשון האוסף שהציגה הבוקר (רביעי) על המסלול נשא מסר ברור של יוקרה, וגם אם מרבית הפריטים עבדו היטב זה לצד זה, זו הייתה קולקציה שאינה מפותחת מספיק, בוודאי לא למסלול שאורכו 30 מטרים. ניכר, שמרוב ההתעסקות בדיטיילים, גרבנאו אינה פועלת כדי לשכלל את המסגרת הכללית. מרבית העיצובים, בין אם מדובר בספק גלביות עם שרוולים ויקטוריאניים העשויות ממשי, ובין אם בשמלות מחוייטות וקרובות אל הגוף כמחוך, הם תבניות בסיס מוכרות היטב. כל מה שמבדיל אותם מדגמים שנראו בעבר, הוא עיטור כזה או אחר.
ככל שמרתקות עבודות היד, וככל שהן מקרבות את היצירה לקוטור, אותו מושג שמעצבים כמהים אליו כל כך, כך התוצאה הסופית עדיין פושרת. אם הולכים בדרך הקוטור, אי אפשר לעצור באמצע - או שהולכים על כל הקופה או שחדלים לפני כן. העובדה שהעיצובים הרחוקים מהגוף היו מרשימים פי כמה מאלה הצמודים אליו (אלה האחרונים מצריכים עבודת חייטות מסובכת שלא עלתה יפה), מאשרת כי לפני שמשבצים שמלה באבנים, כדאי לוודא שהיא מסוגלת לעמוד בפני עצמה. תפרים שאינם חלקים דיים על בדי סאטן מרהיבים, מוכיחים שכדאי להפנות חלק מאנרגיית הקישוט לתפירה ולעבודת ההתאמה של הבגד לגוף.
