תצוגת האופנה של מעצב בגדי הגברים דיוויד ששון הייתה אירוע רב משמעות. ראשית, זו התצוגה הראשונה שהוא העלה מאז אמצע העשור הקודם. שנית, המראות הצבעוניים שהעלה למסלול ונדמה שלא היה צבע אחד בקטלוג של פנטון שלא נכח בקונסטלציה כזו או אחרת בקולקציה הוכיחו מדוע נדרשים מעצבי אופנה עצמאיים לגברים. חייבת להיות אלטרנטיבה ראויה לבגדי רשתות, כמו גם אופציות בשוק שיחרגו מההיצע האפור של הזרם המרכזי.
יחד עם זאת, הנקודה האחרונה מאירה נושא אחר, שנדון אין ספור פעמים בתקשורת האופנה. ישנו פער בין צורך לבין יכולת; בין כוונות לבין אפשרויות ביצוע. ששון, וקל היה להתרשם ממכלול החליפות הצרות שהוגשו בגוונים עזים, עושה ככל יכולתו כדי לבדל את עצמו; אבל ניכר שהוא נאלץ להתחשב שוב ושוב בפשרות טכניות. אומרים שהדבר הקשה ביותר באופנה הוא לתפור את הז'קט המחויט המושלם, בסיסה של המלתחה הגברית. הקושי הזה ניכר היטב לאורך כל התצוגה. באופן גורף מרבית הפריטים המחויטים היו רחוקים מלהחמיא לדוגמנים או מלשרת את גופם כהלכה. בתוספת מספר דגמי מכנסיים שהיו קטנים בכמה מידות מהיקפי הדוגמן, התוצאה הייתה צללית מוזרה הודות לז'קט מרושל ולזוג רגליים גפרוריות שמבצבץ תחתיו. אפילו הצבעים הנאים, והרעיונות הסוחפים ביותר, לא יכולים לפתור ז'קט שאינו בנוי כהלכה.
מנגד, במקומות שבהם נדרשת מיומנות משוכללת פחות של תפירה, נרשמה הצלחה גדולה בהרבה. במילים פשוטות יותר כל הפריטים שאינם מתבססים על החליפה הגברית נראו נהדר. מכנסי אימונית אפורים שהסתיימו בחבק קרסול בכתום עז, מכנסי שרוך קצרים בהדפס איקט מופשט באדום או טוניקה נפלאה וארוכה בסגול, שצווארונה נתפר ממשי בדוגמת פייזלי, הם תוספות מבורכות ועתירות רהב בריא לכל ארון מקומי.
כל התצוגות בשבוע האופנה גינדי תל אביב
יש קשר בין גינדי לאופנה?
