בשנת 2002, בטקס פרסי ה-CFDA (מועצת מעצבי האופנה של אמריקה), דיוויד בואי היה זה שהגיש למעצב הדי סלימן, אז עוד טירון שרק הקים את קו הגברים של בית כריסטיאן דיור, את פרס המעצב הבינלאומי של השנה. הזמר הבריטי היה האדם המושלם למעמד. לא רק מכיוון שתחב מספר פעמים לא קטן את גזרתו הנאה אל תוך חליפות הסקיני של המעצב הצרפתי, אלא שבואי הוא הייצוג המושלם למוזה של סלימן - גברים שדופים, אסתטיקת רוקנרול מלוטשת ומעל הכול עננה אנדרוגינית, שמחליפה בין ערכים אופנתיים גבריים לנשיים ולהפך. מיותר לציין, שבאותו המעמד, בואי כאילו והעניק פרס על מפעל חיים לעצמו.
כעת אותה אנדרוגיניות אייקונית מקבלת הכרה פעם נוספת, בקליפ לשיר The Stars, הסינגל השני מתוך אלבום הקאמבק של הזמר, שעתיד להשתחרר בתחילת חודש מרץ הקרוב.
הסרטון, הארוך יחסית, בויים בשפה קולנועית מובהקת על ידי פלוריה סיגיסמונדי. מתואר בו זוג בוגר ומיושב למראה בעיירה פרברית מצויה, המגולם על ידי בואי וטילדה סווינטון, אשר מגלה כי צמד כוכבי רוק משולחי רסן, הדוגמנית ססקייה דה ברו והדוגמן אנדרי פג'יק, עברו להתגורר בבית הסמוך. מנקודה זו, נרקמת מערכת יחסים ספק מדומיינת, שתחילתה בסקרנות מציצנית כלפי סלבריטאים ושיאה בערבול ושבירת גבולות בין החיים הרגילים והפשוטים, לאלה העסיסיים, הנוצצים והיצריים כל כך לכאורה, של אלה שזוכים לכסות את שערי עיתוני הרכילות.
בעזרת סטיילינג מחושב, הדמויות בקליפ מצטיירות כקריקטורות. בואי מופיע במערכת לבוש אפורה, בריטית ושמרנית, ושיערו מסורק בקפידה ביורוקרטית; מנגד, טילדה סווינטון, בתפקיד עקרת הבית למודת טיפולי יופי, מגיחה בשיער מובהר ומתולתל, בכובע מצחייה שקוף ובעיניים מודגשות יתר על מידה בעיפרון כחול. כל אחד מהם, מפגין את תמצית השעמום הבורגני.
צמד כוכבי הרוק שממול מטופל בדרך דומה. שניהם, במכנסי עור הדוקים, או חולצה מכופתרת גדולת מימדים, נראים כתלושים מתוך הפקת אופנה, וכל פרט בהופעתם נמצא במקומו, מחדדת את היותם פרוספקט סקסי ומגרה לחיי הרוקר; אין בהם יותר, ואין בהם פחות, מאשר הבגדים שעל גופם, הגישה הזחוחה והמבט אפתי על פניהם.
חזות הדברים מטעה ומתעתעת והסרט מבוסס על היפוך תפקידים הכוכבים האמיתיים, בואי וסווינטון, מוצגים כאנשים רגילים וההפך. האם זהו משל פשוט על חקיינות, בו צד אחד מאמץ גינוני-סטייל פרועים של צד אחר? לפרקים נדמה שכן, הרי גם דמותה של סווינטון, וגם דמותו בואי, מאמצים עם הצטברות דקותיו של הקליפ את הילוכם של השכנים החדשים. האם זהו גם סיפור על יצרים כבושים? יתכן גם כן, שהרי אי אפשר להתעלם מהמשיכה המינית הברורה שהצדדים מגלים זה כלפי זה.
אלא, שדווקא המציאות והעולם האופנתי שמחוץ לקליפ, מאפשרים להבין אותו טוב יותר. בין היתר, בזכות העובדה שכל הארבעה מזוהים עם סגנון מגדרי חמקמק ויוצא מגדר הרגיל. אם לבואי ולגופו המעודן יש את זיגי המאופר והחייזרי בהיסטוריה הפרטית, הרי שלסווינטון חזות גברית במקצת ודמיון מבהיל לבואי, כמו גם טעם אנטי-נשי באופנה (ואין זה מפתיע שהיידר אקרמן נמנה על המעצבים החביבים עליה). מן העבר השני, שני הדוגמנים המשתתפים בקליפ, יכולים לרשום את ההצלחה שלהם בזכות הדמיון המובהק שלהם למין השני. פז'יק, עם שיערו הבהיר ועורו השקוף, עשה בין היתר כותרות כדוגמנית בתצוגות אופנת הנשים של ז'אן פול גוטייה; דה ברו הנערית, משמשת העונה דווקא כפרזנטורית קו הגברים של סן לורן פריז (שלא במקרה מנצח עליו כיום הדי סלימן).
מילא שהבחירה בארבעה אינה מקרית, האופנה בקליפ מכוננת זווית המדגישה את המכנה המשותף ביניהם, ואת האופן בו כל אחד מהם מזכיר ומייצג במידה את בואי עצמו. נוצר קשר כפול בין הקודקודים, ובין העולם שמחוץ למסך לבין המציאות המעוותת המצטיירת בתוכו. כך למשל, דה ברו מוצגת לפרקים כבואי הצעיר בחליפה מצוחצחת, והיא אף שרה את מילות השיר ושיערה מסורק כשלו. דמיונה של סווינטון לזמר נשמר גם כן ועצמות לחייה מודגשות, למרות הפאה המונחת על ראשה. באמצעות שלל ביטויים ויוזאליים, הסרטון אף מקפיד להציג את הגיבורים בזוגות או זה לצד זה, והוא מזמן השוואות בניהם. מכאן, שמפתה אף לראות כיצד פז'יק, שלבוש כאישה ברובו של הסרטון ומנצל הזדמנות כדי להתנשק עם הזמר, קורץ על ידי כך שלוש פעמים - הן לביוגרפיה הביסקסואלית של בואי, הן למאפיינים הנשיים בהופעתו והן לנרקיסיזם.
ברגע מסויים, הדמיון המרובע בין הצדדים מועצם כל כך, עד שהדמויות האמיתיות והמשוחקות - מתערבבות לבסוף זו בזו. בדיוק כפי שסגנון אנדרוגיני נשען על ליקוט פרטים ויזואליים ומניירות של מגדר אחר, כך אחת שואלת ממאפייניה של האחרת. הבורגנים לבושים ככוכבי הרוק, וכוכבי הרוק מיושבים כבורגנים, והגבולות נמסים והופכים חסרי משמעות עד שאי אפשר לדעת מי הוא מי.
בנקודה הזו השאלות והתשובות מתבהרות מעצמן - האם אנו חוזים באלטר אגו של בואי עצמו, באישיות שמתנהלת, בימים של קמבק, בין מה שהקהל זוכר לבין מה שהזמר רואה כחייו? והאם כולם ביחד הם דיוויד בואי אחד?
הכפלה, בלבול, תשוקה - קשה שלא לקבוע שזוהי אינה אמירה שטוחה על תרבות הסלבריטאים, אם כי ממדים של אישיות המתפצלת ונאספת מחדש, שחיה בין הפרת הסדר לציות בלתי נלאה. האישיות הכוכבת, מול זו הביתית; זו הגברית מול זו הנשית; זו שמייצגת ומייצרת את האופנה של סלימן, מול זו שאינה חיה בשיגיונות מעצבים. מסתבר שגם בואי יודע, שרק האופנה יכולה לכונן כל כך הרבה זהויות בעת ובעונה אחת, בתוך הסרט ומחוצה לו.