"אני משחקת את המשחק"

איזבל מארה הבינה שאם החליטה לחבור ל-H&M, במטרה ליצור קולקציית קפסולה משותפת, היא חייבת לאמץ גישה אחרת מזו שנקטה בה עד היום. "אני משחקת עכשיו את המשחק. ואני שחקנית טובה", אומרת בחיוך ערמומי מי שבדרך כלל מעדיפה לשמור על פרופיל תקשורתי נמוך, בזמן שהיא יושבת בסוויטה הצופה אל עצי השלכת של גני טיולרי בפריז, ונותנת ראיונות על גבי ראיונות לעיתונאים מכל רחבי העולם.

"לעיתים נדירות אני מעניקה ראיונות", היא רומזת עבותות לאופן בו ההתרחשות הערה סביבה אינה מוכרת לה. השוודים מצדם, אשר יפיצו את הקולקציה המדוברת בנובמבר הקרוב ביותר מ-200 חנויות, מעמידים למבחן רציני את איכות המשחק של המעצבת. מילא הראיונות, מילא תשומת הלב, מילא שמה שמתנוסס לכל עבר (אם כי קשה לומר שהוא לא מופיע בכותרות עיתונות האופנה לעיתים קרובות גם כך), אלא שביום חמישי האחרון התקיים בפריז אירוע השקה גרנדיוזי, מהסוג שאפילו שבועות האופנה בעיר לא רואים בדרך כלל. במרכזו, כמובן, מארה עצמה ואוסף הבגדים המדובר.

כרגיל, מטרת אירוע ההשקה, שכינס מוזמנים נוסח ג'נוארי ג'ונס ואת עילית תקשורת האופנה העולמית, היא לשקף את הפרסונה האופנתית של המעצבת במקום אחד ולמשך שעות ספורות. כהומאז' לשנת ייסוד המותג שלה, 1994, החלל העצום עוצב כשכונה פריזאית שוקקת באותה התקופה. נדמה, שהתפאורה לא החמיצה ולו פרט אחד. החל משלטי החנויות והמסעדות, דרך עמדות טלפונים ציבוריים, מזרקות, מדרכות ועד חללים שדימו מועדוני לילה אשר ניגנו מוזיקת פאנק. ההפקה הרחיקה לכת ואפילו הקימה במקום מגרש החלקה על גלגליות, שבמרכז המסלול המעגלי עמד בר שהגיש פינה קולדה.

הקהל, מצידו, נסחף אחר קפסולת הנוסטלגיה שהוגשה לו. מארה, בדומה לעיצוביה הלבישים, נותרת עם רגליה על הקרקע. היא משחקת את המשחק, אך מקפידה להוכיח שהיא לא מתמסרת לקרנבל לגמרי. לסבב הראיונות לדוגמא (וגם, אגב, למסיבה עצמה), היא מגיעה בבגדים שאינם מתוך הקולקציה המשותפת, ובניגוד לסיטואציות מיוחצנות כל כך, היא לא חוששת לשטוח בשיחות עמה את משנתה על התנהלות התעשייה.

"לפעמים יש לי מחשבות לגבי העובדה שאופנה היום סובבת סביב המעצב ולא סביב הבגדים" היא אומרת ביחס לתשומת הלב האדירה שמרעיפים עליה, ואז מנחיתה פצצה. "אני מאוד מעריכה את הקריירה של מרטין מרג'יאלה, את העובדה שהוא מעולם לא חשף את עצמו. אם הייתי יכולה לעשות את זה מההתחלה הייתי מאוד מרוצה. אין לי שום הנאה בתשומת הלב והמבטים שאני מקבלת מאנשים ברחוב".

אם כך, מה מארה עושה עם H&M? "החמיא לי כשפנו אלי", היא מסבירה איך בסופו של דבר סלידה מחשיפה עולה בקנה אחד עם החבירה שלה לאחד המותגים הידועים בעולם. "זה משהו שמאוד קשה לומר לו 'לא'. מהר מאוד הבנתי שזו דרך להחזיר אהבה לאנשים, ששולחים לי מכתבי אהבה מרחבי העולם וכותבים – אני אוהבת את מה שאת עושה אבל אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי או שהפריטים שלך לא נמכרים במדינה שלי. זו הדרך שלי להחזיר".

מתוקף מערכת היחסים הדואלית שלה עם תעשיית האופנה, מארה, שנולדה בפריז בסוף שנות השישים ונשואה למעצב התיקים ג'רום דרייפוס, נותרה יותר מעשור מתחת לראדר. לאחר שפתחה את חנותה בפריז, לקח זמן רב יחסית עד שמכנסי הג'ינס, הסריגים ושאר הפריטים שיצרה קיבלו תנופה מספקת כדי להפוך לשם בעל ערך. למעשה, יש שתולים את הרגע הזה בסטייליסטית עמנואל אלט, כיום העורכת הראשית של ווג פריז. אלט היא זו שידעה לרקוח מאוסף הפריטים של מארה מראה עקרוני שנעשה עם הזמן אב טיפוס לצבא של 'איזבלות' – אישה שלבושה כמו כולם, ובכל זאת לבושה אחרת.

כמיטב מסורת קולקציות הקפסולה שהחלה ברשת השבדית לפני עשור, הקולקציה עם H&M משמשת כאוסף להיטים, ולמרות שבמסגרתה יצרה מארה לראשונה גם אופנה לגברים, היא משכפלת את הסגנון שהביא לה תהילה והביא לה שורה של ידועניות צעירות, למשל ג'ניפר קונלי או סיינה מילר, שמתעקשות על בגדיה. ניכר שהדגש ניתן דווקא על עיצובים מהשנים האחרונות, בהן הרחיבה מארה את פעילותה בעולם באמצעות שורה של בוטיקים. מכנסי האופנוענים הצרים, חולצות הטי הרפויות והשקופות מעט, הפריטים הרקומים בסגנון מסורת מרכז אמריקה, הם עיקר ההיצע. קולקציית הגברים, אולי מתוקף העובדה שתמיד ישנה זווית טום-בוי בעשייתה, מגלה את אותה רגישות אסתטית.

כך או אחרת, קולקציית הקפסולה הזו היא ההפך המוחלט ביחס לקולקציית הקפסולה האוונגרדית מהשנה הקודמת, שנעשתה בשיתוף בית האופנה מיסון מרטין מרג'יאלה. עם מארה זו תכלית הבגדים הלבישים (וגם המסחריים, כפי שציינה מרגרטה ואן דן בוש, האחראית על שיתופי הפעולה ב-H&M).

גם אם מארה מנסה להוכיח גישה נונשלנטית – ויש להודות, המתעצמת בזכות שיער ראשה שאינו צבוע או בזכות ז'קט העור המכוסח שעל גופה - האמת היא שיש לה השפעה עצומה על השוק, ויש לה מעמד של כוכבת, גם הרבה לפני H&M.

"זה תלוי איפה אני הולכת", היא מספרת כיצד מגיבים אליה ברחוב. "בפריז אנשים הם מאוד סנובים. אנשים לא אוהבים הצלחה. הם מסתכלים עליך, אבל עושים את עצמם כאילו שהם לא ראו אותך, שזה למען האמת די מושלם מבחינתי. אם אני הולכת בארצות הברית זה סיוט. אנשים צורחים לעברי ברחוב. באנגליה הם יותר רגועים".

מפתה לומר שהבגדים של מארה דומים לה, ושזה גם סוד המשיכה שלהם; גם היא וגם הם מתבססים על הזרם המרכזי והטעם הרווח, כך שנוצרת כלפיהם פתיחות מיידית, אולם מנגד הם מצליחים בכל זאת להדגיש זווית התייחסות מעט שונה על הדברים. היא באמצעות נגיעות של אותו מרד; הם עם שינויים קלים בפרופורציות או באמצעות שילובים יוצאי דופן בין כבד וקל ובין בסיסי ומהודר.

"אני חושבת שזה בגלל שאני עושה בגדים עם 'רגליים על הקרקע'", היא מנסה להסביר מה מבדיל אותה ממעצבים אחרים ורבים שמתמקדים בבגדי קז'ואל. "בגדים מאוד לבישים אבל מסוגננים ואחרים, ושבסופו של דבר יוצרים איזשהו אטיטיוד מיוחד. אני רוצה לעשות בגדים שכל אחת תגיד אני רוצה את זה ואת זה ואת זה. אני לא רוצה לעשות בגדים שיישארו בארון. כשהייתי בלימודים היו לי כמה רגעים שמלווים אותי עד היום. המנהלת של בית הספר לעיצוב אופנה, שאני מאוד מעריכה והיא אישה מאוד חכמה, אמרה לי – את לא יכולה לעשות לאחרים מה שאת לא היית לובשת בעצמך".

הערך הזה הוא גם זה שהפך אותה למטרה מצד רשתות האופנה; מארה היא אחת המעצבות המועתקות ביותר בעשור האחרון. לראייה, רשת נאף נאף נדרשה לשלם לה פיצויים בסך 120 אלף דולרים בשנת 2008 בגין העתקה.

בהקשר הזה, זה לא היה מוזר לחבור דווקא לרשת אופנה גלובלית?
"זה לא היה מוזר בכלל. אני אוהבת להתעסק עם קהל רחב יותר, כי כמעצבת אני רוצה להלביש אנשים אמיתיים, לא פנטזיות על מסלול תצוגות האופנה. זה נכון שרשתות מעתיקות אותי, אז במידה מסוימת שיתוף הפעולה הזה נועד כדי להבהיר – אני עשיתי את זה קודם".

במסגרת שיתוף הפעולה הזה, את מציגה קולקציית גברים לראשונה, אבל כבר הבהרת שזו תהיה קולקציה חד פעמית. למה לא להמשיך לפתח קו גברים?
"לא כרגע. הקו שלי והקו אטואל, שהוא הקו הצעיר והזול יותר שלי, כבר שואבים את רוב הזמן שלי, ואני באמת לא רוצה להתרחב יותר. אני עשויה [לעשות בעתיד גברים – ל.ש.], אבל לא בעתיד הקרוב. יש לי עדיפות לדברים אחרים קודם, כשהמשפחה שלי היא העדיפות העליונה".

עכשיו כשהתנסית בעיצוב לשני המינים, מה ההבדל בין לעצב לגברים לבין לעצב לנשים?
"מבחינת רוח הדברים, זה זהה – לשתי הקולקציות יש את אותו סגנון קולי ונונשלנטי. ההבדל היחיד הוא שאת קולקציית הנשים שלי אני מנסה בעצמי. בנוגע לבגדי הגברים – הייתי צריכה להסתמך על התגובה של בעלי והחברים שלי".