בגיל 31 הספיק יואב ריש לעשות מה שרבים מספיקים רק בגיל מאוחר הרבה יותר. הוא הקים עסק עיצוב אופנה משלו, בנה לעצמו שם כמעצב שמלות כלה וערב ייחודי, התחבב על ידועניות מקומיות, הפך יחד עם בן זוגו לאב, ובעיקר מצא את מקומו בתעשיית האופנה הישראלית, כמו גם את דרכו היצירתית. למרות עיצובים יפים ותפירה איכותית, עדיין קשה שלא לתהות איך כל זה קרה בתעשייה גדושת סכנות ותלאות שלא מעט מתקשים לשרוד בה? ביקור בסטודיו-חנות של ריש בתל אביב מבהיר את הדברים, באופן מסוים, מכל מקום.
הוא נולד בתל אביב, גדל בפתח תקווה ושב לעיר הלבנה בגיל 19. כאן בעקבות חשיפתו לאופנת קלאברים, לימד את עצמו לתפור והחל לעצב שמלות גרנדיוזיות לחברות. בנקודה מסוימת נרשם ללימודי חוץ בשנקר, אבל לא הגיע ליותר משלושה מפגשים. "הרגשתי שהחומר מוכר לי", הוא מסביר.
עם הזמן הבין וגילה את עומקו של העולם הזה ולאחר תקופה של חיפוש עצמי שכר ושיפץ בעצמו חנות קטנה באזור מסריק בתל אביב. כאן הוא החל לבסס את שמו כמעצב שמלות כלה. ההזדמנות לעיצוב יצירתי בחומרים הכי איכותיים, היתה עבורו הקרקע הנכונה להתפתחותו.
השלב הבא, מה שהפך אותו לשם חם בתעשייה המקומית, היה עיצוב שמלות ערב. המהלך הזה התגבש אצלו בעת ששהה בהודו עם בן זוגו ובתם המשותפת שנולדה בהליך פונדקאות, כשהמתין לאישורי חזרה לארץ. הזמן הפנוי איפשר לו מחשבה והצבעוניות מסביב התגלתה כהשראה. התוצאה, קולקציית שמלות ערב ראשונה. "אני לא יודע למה לא עשו פה ריזורט אף פעם", הוא שואל וכך למעשה לא רק מגדיר את קולקציית הביכורים שלו, אלא גם מצביע על נקודה מעניינת. באמת מדוע קולקציות ריזורט בהגדרה הנטולות הקשר עונתי לא הפכו פה לדבר שבשגרה? מכל מקום, יואב ריש החליט במודע שזה מה שהוא רוצה לעשות. בהתאם לחזונו שנרקם אי שם על החוף המערבי של הודו, הוא מציע אופנה מלאת צבע בהתאמה מיוחדת המצטיינת במגוון חומרים בגזרות בייסיק מחמיאות עם תחכום בדמות אפליקציות עשירות. לא שהכל פה הורס ומעלף, אבל יש לא מעט פריטים העונים לתיאורים האלו.
הסטודיו של ריש בתל אביב הוא למעשה דירה רחבת ידיים מוארת שהוסבה למטרה המבוקשת. העיצוב בגוונים בהירים ובסגנון רומנטי-וינטג'י נעשה על ידו. בכלל, ריש מתגלה כבעל יכולות מגוונות, כולל כשרון טכני. "כשמתקלקל פה משהו, אני תמיד מוצא פתרון", הוא אומר בגאווה. התפירה נעשית בדירה אחרת באותו בניין, מה שלא ממש רצוי מבחינתו: "אני מעדיף שהתפירה והסטודיו יהיו בחלל אחד" ורומז שייתכן ובעתיד הלא רחוק הוא ישנה כתובת. הוא מעסיק כ- 15 עובדים ולא חושש להאציל סמכויות. עם זאת, ניהול צוות הוא משהו לא תמיד קל עבורו. "לפעמים אני צריך לנהל שיחת מוטיבציה בזמן שלי אין מוטיבציה", הוא מודה. שניים מעובדיו הבכירים, שני ליברמן מנהלת החנות, ונתנאל זיקרי, מנהל הסטודיו, מהווים עבורו עמודי תווך בניהול המותג שלו. בעתיד הקרוב הוא ישיק אופנת ready-to-wear המבוססת על פריטי קולקציית הפרימיום שלו.
ריש נעים הליכות, חייכן, ומתבטא בשקט וברהיטות. בכל עת הוא מוכיח הבנה בכל תחומי עיסוקו, כמו גם בהכרה שאופנה היא אולי אמנות בתחומי הסטודיו, אך מחוץ לה היא בעיקר ביזנס. יחד עם הסביבה הנעימה של הסטודיו שלו, צוות מקצועי וכמובן אופנה מקורית ומחמיאה, מתקבלת חבילה אטרקטיבית. או כמו שהוא אומר, "את באה ואני אורז אותך במעטפה חתיכית". אין פלא שהדיווה שירי מימון או נציגתנו בחו"ל מורן אטיאס מצאו אצלו מה ללבוש.
כמי שלא ממש למד אופנה, איך רכשת ידע על עיצוב אופנה?
"האמת שהעובדה הזו מפתיעה מאוד גם אותי. אין לי רקע מקצועי וגם לא נחשפתי לתחום האופנה בילדותי במשפחה. כנראה משהו מגלגול קודם. כשהתחלתי את לימודי החוץ של שנקר הבנתי למעשה שאני משתמש כבר ומכיר את אותן הטכניקות הנלמדות. כיום אני מעסיק בסטודיו מספר עובדים אשר למדו בשנקר או במוסדות אופנה מכובדים אחרים ועדיין כאשר נתקלים בבעיה כלשהי שזקוקה לפתרון מידי ומיוחד, אני זה שפונים אליו ולרוב מספק את הפתרון הטכני. גם חברים שלמדו בשנקר היו פונים אלי שאעזור להם עם עבודות".
איך אתה מגדיר את סגנון העיצוב שלך ומי קהל היעד שלך?
"סגנון העיצוב שלי מתבטא בגזרות יחסית נקיות, סגנון מאוד נשי, אבל עם צבעוניות עזה והדפסים רבים, כיוון שאני מתכוון להמשיך ולחקור עוד הרבה זמן. הסגנון הזה הביא אליי בתקופה האחרונה את קהל היעד שאליו כיוונתי. נשים ובנות המחפשות ביגוד עם אמירה ותעוזה. הקולקציה פונה לנשים בטווח גילאים רחב, לא נערות, אבל בהחלט נשים צעירות ובוגרות כאחד, כאשר הן לובשות אותם העיצובים רק עם התאמה שונה למבנה הגוף והגיל. קהל היעד שלי הוא נשים שמבינות שיש כאן קולקציה בעלת שפה שונה וייחודית, נשים שצורכות אופנה בצורה יותר חכמה ונועזת".
בדרך כלל מעצבים עוברים לתחום עיצוב שמלות כלה לאחר עיסוק בשמלות יום וערב. אצלך זה היה ההיפך.
"זו לא היתה החלטה מושכלת או מודעת. זה קרה מעצמו. כשפתחתי את בית האופנה לא רציתי להתפזר ורציתי להתגבש עם עצמי ולא להוציא "סתם" קולקציה ולכן החלטתי להתמקצע בתחום הכלות, שם ניתן לעבוד עם חומרים יקרים ואיכותיים, תפירת עילית ולקוחות שמחפשות את זה. עם הזמן רציתי להתפתח לכיוונים חדשים והרגשתי שזהותי כמעצב מתחילה להתגבש ויצרתי את הקולקציה".
איך קרה שהתחבבת על ידועניות מקומיות תוך זמן קצר יחסית?
"זה קרה באופן ספונטני וללא שום כוונה מאחורי זה. הסלבריטאיות הולכות הרבה לאירועים ולהשקות, ומתוקף זה הן צריכות בכל פעם להתלבש ולהמציא את עצמן מחדש וללבוש בגדים שהם קצת יותר מתוחכמים, נועזים וצבעוניים. השמועה עברה מפה לאוזן, הבנות נראו באירועים עם בגד שלי, עקבו אחריי באינסטגרם וכך הגיעו עוד ועוד בנות אל הסטודיו".
אתה אב לפעוטה. האם אבהות השפיעה בדרך כלשהי על עבודתך?
"אני לא מרגיש שהאבהות השפיעה על העיצוב, אלא רק על תכנון הזמנים המוקפד בשעות העבודה".
עם מה מתמודד מעצב אופנה ישראלי עצמאי היום?
"בעיקר בעיה של שוק קטן יחסית עם קושי רב בניהול עסק עצמאי ויכולת התמיכה של המדינה בעסקים קטנים".
מדוע לדעתך לעיצוב הישראלי אין כל ייצוג על השטיח האדום ההוליוודי?
"עולם האופנה נעשה ציני וכלכלי. הכל בתשלום. צריך ערימות כסף. כדי שריהאנה תיראה בשורה הראשונה של תצוגה צריך לשלם לה. אופנה זה ביזנס. היא כבר מזמן לא עסק רומנטי, זה עסק דורסני. עיצבת? עכשיו תמכור. העסק שלי מבוסס, אבל עדיין רחוק מזה. אבל אפשר להגיע לדברים ומשם לפרוץ. אני יודע מקולגות שלי שמעצבים ישראלים עושים צעדים בכיוון הזה, כולל בית האופנה שלי".
את מי אתה נהנה להלביש ואת מי היית רוצה להלביש?
"הלקוחות שלי וביניהן הידועניות הן לקוחות שנורא כיף להלביש. הן יודעות לאן הן מגיעות וכך הכל יותר זורם וכיפי. המפורסמות לא פוחדות ללבוש את מה שאני מציע להן והן זורמות איתי. אני מאוד אוהב להלביש את מורן אטיאס כי הכל נראה עליה מהמם, את אנה ארונוב כי יש לה גוף מדהים והיא יודעת להחזיק בגד, את שירי מימון כי השמלות שלי נראות עליה מעולה והיא גם מאוד כיפית וזורמת. בחו"ל הייתי רוצה להלביש את קייט בלאנשט, בעיקר כי היא בלתי מושגת".