כמחצית משבוע האופנה בניו יורק (שנפתח ביום חמישי האחרון) חלפה, ומסתמן שהמעצבים מנסים להיפטר מהילת 'שבוע האופנה היצירתי פחות' שדבקה באירוע בשנים האחרונות (בהשוואה המתבקשת למתרחש בדרך כלל במילאנו ופריז). אפילו מעצבים המזוהים עם לבוש ספורט אמריקאי כמו טומי הילפיגר, השכילו, לפחות על המסלול, להתרחק מהקונבנציות המקובלות של אופנת אוניברסיטאות, ולדקור קונספטים עשירים יותר בתוכן.
כצפוי, סצינת המעצבים הצעירים של ניו יורק, אלה שעסוקים בפזילה אל הרחוב יותר מאשר אל רעיונות האופנה הגבוהה והשמרנית, מספקת את ההתרחשות השווה דיווח. למעשה, מסתמן שהיא מקדמת את בשורת 'הקונטמפוררי' כלומר, אופנה עכשווית, מעט קשוחה ואורבנית במובהק - באופן ששום עיר אחרת אינה עושה זאת, ולמעשה קובעת את הטון בקטגוריה כולה.
למרות גילו הצעיר ולמרות קולקציית הקפסולה המצליחה שלו עם רשת טארגט, ג'ייסון וו אינו נמנה עם המעצבים ה'קוליים' של ניו יורק (כמו אלכסנדר וונג או פיליפ לים). אבל הוא משכנע בצורה בלתי רגילה, הולך ומתקדם בצעדי ענק לעבר משבצות השמורות לענקים כמו אוסקר דה לה רנטה או קרולינה הררה, כשהוא מבטא רעיונות של האופנה האצילית ביותר שניתן להעלות בתודעה.
בקולקציה לחורף הבא וו חזר לשורשים, פיזית ומנטלית, ויצר על המסלול תרחיש אסייתי למחצה, מלא זוהר וגוונים של אדום סיני (אותו אדום המקשט את מנורות הנייר העגולות בצ'יינה טאון). בחירה מעניינת במיוחד, לאור העובדה שבעונות הקודמות וו היה ממקם את עצמו במסורות אחרות וביבשת אחרת אירופה, ועם נוף כלשהו למגדל אייפל. שמלות משי בקולרי מנדרין ('צווארון סיני'), ששוליהן כוסו בסרט שחור ודק ובלייזרים עשויים סאטן המחופה בעיטורי פורצלן מצוייצים עמדו מצידה האחד של הקולקציה, וסיפקו את המסגרת האלגנטית. שורה של עיצובים בעלי חיו?ת צבאית מורגשת, כמו ז'קטים מחוייטים המלווים בכותפות, מעילי טרנץ' עשויים עור או חגורות עבות המחופות בניטים, עמדו מצידה השני, מפיחים חיים מחודשים בקלישאות האסייתיות המכוונות, הופכים אותן לצעירות ועם מנות גדושות של רוח קרב השמורה לנשים הקטלניות באמת.
דמיון מוגזם לז'יבנשי?
שמו האקזוטי, לפחות לאוזן מערבית, כבר לא צריך הצגה מקדימה. לפחות שנתיים פראבל גורונג עומד בחזית הניו יורקית, משכנע עוד ועוד נשות חברה (מישל אובמה, אופרה וינפרי, שרה ג'סיקה פרקר) להתמכר לאופנת הערב הקלה ללבישה, המודרנית כל כך שהוא מציע.
הקולקציה שהציג בסוף השבוע האחרון, לחורף 2012-13, לא הייתה שונה באופן מהותי מכתב ידו, אלא התפתחות נוספת, שכללה לצד אפקטים ויזואליים של ברק ונצנוץ או הדפסים דיגיטליים מופשטים למחצה, מיני שסעים והעצמה סקסואלית של הגוף הנשי. הפעם, הוא פשוט משך אל עבר קצה אפל יותר, החל מהדוגמניות באיפור העיניים הכבד וכובעי המצחייה הקופסתיים, ועד ההכרעה לפתוח את התצוגה עם שורה של מראות שחורים לגמרי.
התוצאה הייתה אנרגטית, רבת שכבות, כפי שבטאו מעילי קוקון שנגזרו רחוק מהגוף, השימוש המושכל בפרווה ובבדים טכנולוגיים ומכנסיים מתרחבים ומחוייטים ממשי בגוונים מחשמלים. עם זאת, אי אפשר להימנע מהקביעה ויכול להיות שזוהי אשמתו של הסטייליסט שרבים מההישגים של הקולקציה היו מעין תרגום חיוור של רעיונות שנצפו בעונות הקודמות של ז'יבנשי, בית האופנה שבראשו עומד ריקרדו טישי, המעצב המאוהב בגותיקה. החל מהצללית הכללית, שהייתה בנויה מחולצות מכופתרות בצווארונים מודגשים וחצאית מתפזרת, עבור דרך השימוש באותם כובעים מדוברים ועד לרגעים מעוררי אי נוחות מוגזמת כמו סוויטשירט שחזיתו רקומה וחצאית כחולה ומתפזרת שדמו דמיון רב מידי למערכת שככבה על מסלול תצוגת החורף האחרונה של הבית הצרפתי.
ומה עשתה ג'יזל בשבוע האופנה בניו יורק?
בכל הקשור לאלכסנדר וונג, זה שמעיף את שכלן של הנמנות עם חוג הקלאבים הנחשבים בכל עיר ראויה, צריך להתחיל דווקא מהסוף. ג'יזל בונדשן, אולי דוגמנית העל המצליחה בעולם היום, שמככבת העונה על מודעות ז'יבנשי וסלבטורה פראגמו, היא זו שסגרה את התצוגה שהתקיימה אמש (שבת), ובאחת סיפקה את האישור למעמדו של המעצב. אי אפשר להתווכח הבחור לוהט.
הקולקציה הייתה מעין המשך מתוחכם יותר לקולקציית ה-BMX והאופנוענים של העונה הקודמת. מוטיב הרשתות הוגש גם הפעם, עם מעין עליונית גולף מחוררת שצווארונה כיסה את פיות הדוגמניות (שבוודאי תמצא עצמה מככבת בכל בלוג אופנת רחוב בקרוב), אבל את הספנדקס החליף בבגדים מחוייטים ומרקמים של עור, שנעו מגימור מראה רטוב ועד חספוס קל. הכל תרם למראה קשוח המתכתב עם חבורות רחוב מהפכניות ואנרכיסטיות. למרות היותה הקולקציה לבישה מאוד (ונג אף פעם אינו מתמקד ברעיונות מרחיקי לכת, אלא בכאלה שנראים טוב) היו בה מספר שיאים. הגורף שבהם היה בוודאי אותו מעיל-שמלה בעל שסע א-סימטרי שג'יזל דגמנה בכישרון כה רב.
