כחצי שנה לאחר מינויו של הדי סלימן למנהל האמנותי של איב סן לורן בשנה שעברה, הוחלט להעביר את מיקום הסטודיו לעיצוב מפריז ללוס אנג'לס, ולהוריד משם המותג את שמו הפרטי של המעצב המייסד, אשר נקרא עתה 'סן לורן פריז'.
ייתכן מאוד, שלאחר התצוגה שהעלה בית האופנה אתמול בערב (שני) במסגרת שבוע האופנה בפריז לחורף 2013-14, היה איב בעצמו (שהלך לעולמו ב-2008) שמח אם היו מורידים משם המותג שלו גם את ה-סן וגם את ה-לורן. פריז הוא הדבר היחיד שנותר מהשם החדש שעומד מאחורי התצוגה (הרי היא התקיימה בה); אך כל סימן לאלגנטיות, לתחכום ולעושר שאפיין את בית האופנה איב סן לורן, נעדר ממנה.
במה שהציג סלימן על המסלול היה מעט מאוד ממה שעיר האורות הייתה רוצה לקבל והרבה ממה שיכול לשמח את לוס אנג'לס. השורות הראשונות התמלאו כרגיל בעורכי האופנה החשובים בעולם, אנשי תקשורת ורבים מהלקוחות הכבדים של בית האופנה, שבאו לבחון מקרוב את ההשקעות האופציונליות החדשות שלהם לחורף הבא. עם הופעת הלוק הראשון על המסלול, אפשר היה לשמוע את רחש חביטת הלסתות ברצפת האולם היפה של הגראנד פאלה במקום אלגנטיות, סלימן הציג קולקציית רוק צעירה וזרוקה.
הציפיות לקראת התצוגה נבנו בהדרגה. ההזמנה לאירוע הייתה למעשה ספרון איורים בעלי אופי רומנטי בשחור לבן, שהודפסו על עמודי פרגמנט, ללא כל כיתוב מלבד זמן התצוגה. המסתוריות נמשכה בכניסה לתצוגה עצמה, כשאת קירות אולם התצוגה כיסו אלומות אור רבות שיצרו אשליה של מבוך חוטים, מעין קורי עכביש בתלת מימד. ואז החשיך האולם בבת אחת ואלומות האור נעלמו. חריקות מחרישות אוזניים של גיטרות חשמליות ליוו את הדוגמניות שיצאו אל הדרך בהליכה מתריסה ובמבט זועף, השמורים לנערות מתבגרות. שמלה פרחונית באורך מיני ועליה סריג עם הדפסי כוכבים פתחה את התצוגה, ואחריה עלו חצאיות ושמלות מיני קצרצרות וצמודות מעור, חצאיות מיני מג'ינס, חולצות פלאנל בדוגמת משבצות ומעילי סטודנטים. הנעליים היו מגפי עור שחורים וכבדים, לעתים מעוטרים בניטים.
קשה לומר שזו הייתה קולקציה רעה. היה ניכר כי גם הלוק המאוד צעיר וזרוק הזה, עשוי ביד אמן וסביר להניח שהפריטים מתוך האוסף הזה ימכרו כלחמניות ברובעים המתאימים של טוקיו ואוסקה. אבל היא הוצגה כנראה על המסלול הבלתי מתאים.
זוהי קולקציית האופנה המוכנה ללבישה השנייה לנשים שמעלה סלימן מאז נבחר לעמוד בראש בית האופנה, והוא אולי עושה משהו נכון, אבל לא נכון לאיב סן לורן. מעט מידי גזרות ורעיונות היו קשורות וקשורים למורשת הבית. מתוך העיצובים שהצליחו להזכיר את חזון הזוהר המייסד, אפשר להצביע על מעיל פרווה ורוד, שיושבי השורות הראשונות זיהו כהומאז' של סלימן למעיל דומה שעיצב איב בשנות ה-70 שנקרא chubby. אך זה היה כמעט ובלתי מורגש.
האופי המרדני של סלימן ספג ביקורות לא קלות גם בקולקציה הקודמת שהציג, אבל בית האופנה העיד על מכירות גבוהות. ייתכן שסלימן, כאמור, אכן פוזל אל טוקיו ולוס אנג'לס, שם אפשר לצפות איך קולקציה כזו הופכת להצלחה. סלימן בוודאי לא מייעד אותה ללקוחות הכבדים של בית האופנה הזה, אלא לקהל חדש, וצעיר פי כמה.
בסוף התצוגה הופיע סלימן להבזק של שניה, שאפילו לא הספיקה לקהל להחליט האם למחוא כפיים או לא. בדרכו החוצה, זוג כבן 50, שנראה לחלוטין כלקוח פוטנציאלי מהדור הישן, ניהל שיחה שנשמעה כדיאלוג בין קול המציאות (היא) וקול התקווה (הוא); היא שאלה למה סלימן לא יצא בסוף התצוגה והוא ענה שהוא יצא לרגע, אבל היא לא שמה לב; היא אמרה שלא שמעה שהקהל מחא כף או הריע ביציאתו, הוא ענה לה שזה בגלל שהמוזיקה הייתה נורא חזקה. בסופו של דבר, קול המציאות הכריע. "הכל שיעמם אותי. המוזיקה שיעממה אותי, הבגדים שיעממו אותי. אהבתי אולי רק פריט אחד מכל התצוגה", סיכמה האישה האלגנטית ונסה אל הערב הפריזאי הקר.
דיווח מיוחד משבוע האופנה בפריז:
אלבר אלבז גורם לפקקים בפריז
התצוגה שהפכה למסיבה החמה בעיר
