יש מעצבי אופנה שחולמים "שאנל" כשהם מפנטזים על הצלחה, ויש כאלה שמפנטזים "זארה". לילך אלגרבלי מנסה לאחוז בשני קצוות הפנטזיה מצד אחד לאמץ פאסון ממותג נוסח קארל לגרפלד, ומצד שני להתרשת כמו ארבה בחודש אפריל.
הקו הצעיר של אלגרבלי, "מייד ביי לילהמיסט", נולד לפני מעט יותר משנתיים כקו משני למותג שמלות הערב היוקרתי "לילהמיסט", שנוסד לפני כמעט עשור. במקור, הקו החדש נוצר בעקבות הצלחת מותג האם (שגם הפך ליקיריהן של סלבס ושאר מכתיבות דעת קהל אופנתיות) ומתוך רצון לתת מענה נגיש לאלו שחושקות בפריטים בכתב ידה של אלגרבלי אך מנגד חושקות פחות באוברדארפט. העונה נראה כי 'האחות הקטנה' כפי שהגדירה זאת המעצבת בעבר, תופסת באופן רשמי את תפקיד האחות הגדולה כאשר היא הופכת לקו המרכזי, ובכך מסמנת את השינוי שחל בתפיסתה העסקית-עיצובית של אלגרבלי. אם לדוגמא בתחילת הדרך החדשה פסקה אלגרבלי כי הקו הצעיר לא יימכר בחנות בצפון דיזנגוף תל אביב, כיום כמעט אין זכר בחנות לפריטים שאינם של "מייד ביי". אל חשש, שמלות הערב הפומפוזיות של אלגרבלי לא עברו לעולם שכולו טוב, אך אפשר לקבוע כי בגדול כי "מייד ביי" הדירה כמעט לחלוטין את אחותה הגרנדיוזית מהמרחב המסחרי. לפי דיווחי המעצבת, הלקוחות האדוקות שמחפשות את הסופר-גלאם מראשית המותג, יכולות לקבל את מבוקשן בהזמנה אישית.
כיום, אם כן מתוך שיקולי רווח של היצע וביקוש בעיקר, הקו העיקרי של אלגרבלי מתמקד בבגדים מעוצבים על קו התפר שבין היום ללילה, במנעד רחב, בפריסה ארצית של כ-70 נקודות מכירה ובמחירי רשתות שאינם עוברים את רף ה-600 שקלים לפריט.
קולקציית אביב-קיץ של אלגרבלי ממשיכה את כתב היד המוכר שלה, מה שאומר הדפסים, אלמנטים מתוכשטים, גזרות מפוסלות ובעיקר הרבה בלינג. בהתאם לכוונת המשוררת, הקולקציה מציעה אינטרפרטציות רדי-מייד לבגדים היוקרתיים יותר, לדוגמה חליפת שני חלקים קלילה של מכנסיים וז'קט קיצי סמי-מחויט סטייל שאנל. החליפה קיימת במספר גרסאות: מקוצרת ובגרסה מאורכת, גם בגרסה מודפסת מכותנת ג'ינס והן בגרסה חלקה ופסטלית.
ההדפסים הצבעוניים ניכרים מאוד בקולקציה (למרות שמשום מה כמעט ולא נכנסו לקמפיין המצולם), והם באים לידי ביטוי בטוניקות ספארי מכופתרות בהדפסים פרחוניים אוריינטליים, בשמלות גלביה בהדפסים מנומרים, ובמכנסיים וחולצות מכופתרות נטולות שרוולים בהדפסי פורצלן, שזוכים לעדנה מחודשת העונה. אולם לצד האאוטפיטים המודפסים ישנם גם מעט דגמים חלקים וקלאסיים - שמלות וחולצות סטרפלס בגזרת פפלום מטופלות בטאץ' קלאסי בניחוח שנות השישים, עם שכבת תחרה כפולה או עם עיטור פפיון רחב בחזה בסגנון שמלת הנשף האלמותית של ברנדה וקלי בימי בוורלי הילס העליזים.
עד כאן אלגרבלי לא מחדשת יותר מדי. היא ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב באיצטלת המוטו "לכל היעדים, כל הגילאים, כל החומרים וכל הסגנונות" כפי שהיא מיטיבה לנסח במילותיה שלה. "צריך להתאים את עצמך לסביבה. אני קמה כל בוקר בשמחה מאוד גדולה שיש לי את הזכות ללכת למקום העבודה שלי. יש עשרות מעצבים מוכשרים ברמות קשות שהיו מתים שיהיה להם את זה. הצלחתי לייצר במה שממנה אני יכולה לזנק כמעט לכל מקום".
אז מה הבעיה? ובכן, הניסיון להתרשת ולשמור על ארשת מעצבים בו זמנית היא מצד אחד ראויה להערכה אך מצד שני דווקא המהלך העסקי של מלכת שמלות האירועים מוכיח כמה קשה לרקוד על שתי חתונות. למרות כתב היד המובהק של המעצבת ועל אף העושר הויזואלי, במספר מקרים לא מבוטל העיצובים של אלגרבלי אינם נבדלים בהרבה מעיצובים שאפשר למצוא ברשתות מצליחות כמו זארה וטופשופ, רול-מודלז מכובדות ביותר עבור מי ששואפת לחלוש על השוק המקומי באופן דומה. אך השאלה היא כיצד מחדדים את האינפוט האישי ומצליחים לשמור על DNA מקורי מספיק? השלכה נוספת על ייצור מסחרי, אף שנעשה בארץ ולא מזרח, היא הירידה הכמעט הכרחית באיכות. אלגרבלי מקפידה לדבריה על שימוש בבדי אריג, כותנה, סריגים ופוליאסטר באיכות גבוהה במיוחד, אך בפועל הפוליאסטר נראה כמו פוליאסטר, והעובדה כי לא פעם מציצים להם קצוות פרומים מתוך גימורים לא מהודקים, מחזקת את תחושת הפספוס.
אלגרבלי מרוצה מאוד מהאבולוציה של המותג שלה, ומנגד היא לא מתביישת להודות שהיא ממשיכה ללמוד ולהתפתח. אין ספק כי באוקיאנוס של רשתות רבות שמציעות אופנה ממוצעת באיכות בינונית מחד וחנויות מעצבים יקרות מאידך, אלגרבלי היא בגדר ז'אן דארק של אופנת ה-Value for money, אולי איפשהו באמצע הדרך על הציר המדומיין שבין זארה לשאנל.
מחירים לדוגמא: שמלות: 349 - 599 שקלים; מכנסיים: 219 419; טופים וחולצות: 149 - 399 שקלים
LILAMIST - דיזנגוף 280 ת"א, טלפון: 03-5444058 ובחנויות המעצבים ברחבי הארץ
