לפעמים איטליה יכולה להתרחש דווקא בצרפת. עובדה, זוהי עונה שניה בה הוחלט בבית האופנה ולנטינו, שנוסד בשנות ה-60 ברומא, לקיים את תצוגות הגברים בפריז ולא בשבוע האופנה של מילאנו, כפי שנוהגים מרבית בתי האופנה האיטלקיים. ולא שלבית ולנטינו אשר מאז 2008 נשלט אמנותית על ידי צמד המעצבים בעל ששת השמות פייר-פאולו פיצ'יולי ומריה-קרלה קיורי חסרה גאווה מהסוג האיטלקי; סביר, שהסיבות הן פרקטיות וקשורות לעובדה שאנשי השליטה בוולנטינו רוצים כיום לראות עצמם כחלק ממסורת הקוטור (ופחות, נניח, הבלינג הסיציליאני הנודע). ובלי קשר לפריז יש כיום השפעה גדולה יותר על שוק הגברים בהשוואה למילאנו; השפעה, שמתרגמת לכסף (אפילו בית האופנה הבריטי ברברי מציג כעת בלונדון במקום בעיר האיטלקית הצפונית).
כך או אחרת, לבית ולנטינו לא חסרה תהילת עולם גם בעיר האורות. תצוגת הגברים שנערכה אמש (רביעי) במסגרת שבוע האופנה לקיץ 2014 שפעה ערכים של אופנה עילית מהסוג הישן. המיקום האלגנטי הוטל סלומון דה רוטשילד נראה בדיוק כפי שחלומות פורנו על יוקרה נראים, כולל התקרות הגבוהות והמצויירות ביצירות ניאו-קלאסיות והקרניזים והמרפסות המצוייצות התלויות בתוך חדרי התצוגה. הקהל במקום הורכב מחלקים שווים של אלגנטיות איטלקית מנקרת עיניים נוסח חליפות שנהב בהירות ומצועצעות ופנים צרובות משמש; ממעריצים נלהבים יתר על המידה של בית האופנה, שעטו על עצמם כל פריט עם ניטים מהקולקציה האחרונה; וכמובן מעיתונאים ועורכי אופנה, שאותם היה אפשר לזהות הודות לסימני העייפות שהחלו לקשט את עיניהם.
אסור להקל ראש במהלכים אותם ביצע בשנה החולפת קו הגברים של ולנטינו; הוא ההתפתחות החשובה ביותר באופנה הגברית מאז לקח המעצב ריקרדו טישי את השליטה על ז'יבנשי לפני כחמש שנים. למעשה, אם רוצים לספר את סיפורה של האופנה לגברים בעשור האחרון, יש לשרטט ציר העובר מהמעצב הדי סלימן ב'דיור הום' (סקיני ג'ינס להמונים), דרך ריקרדו טישי (טייצים תחת מכנסיים קצרים, אמריקנה וכובעי קסקט) וכעת גם דרך העבודה של פיצ'יולי וקיורי. מלבד העובדה שהצמד אחראי ללהיטים שוברי קופות נוסח סניקרס המעוצבות כנעלי ריצה (על פי רשת פקטורי 54, שמייבאים את הקו לישראל, המלאי כולו אזל בשבוע) או אקססוריז המזוהים בזכות דוגמת קמופלאז' אגרסיבית, הוא מציע מראה נקי ואולטרה-מודרני, שמביא את אופנת הגברים לנקודה חדשה.
ניכר שהמשיכה אל קו הגברים של ולנטינו נעוצה במראה שהוא כמעט חף מנוסטלגיה או מהתרפקות על עבר נגמר ולכן קל לדור החדש להתחבר אליו. כמובן, החומרים שצמד המעצבים עושה בו שימוש הם קלאסיים במובהק וכך גם סיפורי ההשראה. הקולקציה לקיץ הבא למשל, שפעה בדי דנים וג'ינס בגימורים שונים וסיפור עקרוני של מדי צבא שכלל ערב רב של חולצות קצינים; אבל ההבדל הגדול נעוץ במפגשים ובחיבורים ביכולת של השניים לפרק צורות ולהרכיב אותן תוך אי התאמה וויזואלית חדה ומודעת לעצמה, המייצרת פסיפס עתיר מקטעים. זה יכול להיות מפגש קטן וכמעט שאינו מורגש למשל שיתוף פעולה עם מותג כפכפי האצבע הברזילאי הוויאנס, שהוליד דגם המורכב מרצועות עור קרוקודיל וסוליית גומי ובפועל הדגים כיצד ההמוני ביותר נפגש עם היוקרתי ביותר.
מנגד, היו גם חיבורים בולטים יותר לעין. בפשוטים יותר אפשר לציין סריג קשמיר שבחזיתו נשתל כיס עור מרובע או חולצה מכופתרת לבנה שקושטה בפרטים בצבע חאקי; במרשימים יותר חליפה עשויה ממקטעים של ג'ינס כחול ושחור או מכנסיים שחזיתם בצבע אחד וחלקם האחורי בצבע אחר. ברוב המקרים החיבורים הגראפיים נעשו על שטחו של הפריט; בחלק קטן מהקולקציה היה זה במסגרת מערכת הלבוש כולה, בין היתר מכנסיים מודפסים בטקסטורת קמפולאז פרחונית שנלבשו עם חולצת טי חלקה ולבנה בגזרת כתף שמוטה.
התצוגה, שנפתחה בצלילי כינורות, הסתיימה בגרסה מעודנת אך מלאת כוונות ל-Another brick in the wall של פינק פלויד. כאן כבר היה קשה להכריע האם הכוונה הייתה לרמז על המשמעת הצבאית ששלטה בחלק הארי של הקולקציה או דווקא על הלבנים שבנו אותה, ושפיצ'יולי וקיורי עשו ככל שביכולתם כדי להבליט.
