על רקע החדשנות הבלתי נלאית, והרצון להדביק כל פירור של טרנד רגעי (רק כדי להבטיח שתקשורת האופנה, המכורה לסיקורי מגמות, לא תתעלם), נעשים המעצבים שנאמנים לכתב היד שלהם בולטים יותר ויותר. בוודאי, הם תמיד יואשמו בשמרנות מסוימת, או בגישה שדבקה בשימור של עוד מאותו הדבר, אבל ייתכן שלטווח הרחוק האסטרטגיה הזו תוכיח את עצמה טוב יותר בהשוואה לגישת הזיקית, שמחליפה את מצב רוחה וגוונים לפי משב הזרם הכללי. המוח האנושי, אחרי הכל, קולט טוב יותר מסרים אחידים וקונקרטיים ולמרות הטענות המוכרות על האבולוציה, דווקא היציבים הם אלה שפעמים רבות שורדים.
אפשר לקחת לדוגמא את רוברטו קוואלי ודונטלה ורסצ'ה (הוא לבית האופנה הנושא את שמו, היא לבית האופנה שייסד אחיה). כנציגים המובהקים ביותר של הסגנון האיטלקי העכשווי, שמגבה יוקרה מנקרת עיניים וטווסית בעבודות ידניות סיזיפיות וידעניות, הם היו לפני עונות ספורות הרבה פחות רלוונטיים בהשוואה למעמדם בשנות התשעים. אבל, כפי שהוכיחו גם שתי הקולקציות לקיץ 2014, אשר הוצגו בסוף השבוע במסגרת שבוע האופנה במילאנו, שניהם חווים כעת רנסאנס מבלי שוויתרו על שמץ מהזהות הבסיסית שלהם. ורסצ'ה (גם מאז שיתוף הפעולה המצליח עם H&M) משיגים נקודות מכירה נוספות ברחבי העולם, ומכינים את עצמם למכירת מניות נוספת, כשבית קוואלי דיווח רק לאחרונה על עלייה ברווחים בזכות חנויות חדשות, הסכמי זכיינות וההשקה המחודשת של הקו הזול יותר של הבית, המכונה ג'אסט קוואלי.
עם זאת, ועם כל הכבוד למסורת, עדיין ישנן השפעות עונתיות על כל אחת מהקולקציות המדוברות גם אם לא נרשמה בגידה באמת - קוואלי התמקד בצבעי פסטל וגוונים כסופים, ושילב שמלות מעצימות נוסח שנות ה-20, בזמן שוורסצ'ה התנסתה בפיתוח של צללית מורכבת יותר, שכללה חצאיות מתפזרות, שנלבשו נמוך על האגן, או שלל אופציות מתירניות לחשיפת הטורסו.
אפשר להבין מדוע גם ז'יל סנדר ממשיכה להקפיד על כל הערכים שנעשו מזוהים עם שמה, בין היתר מודרניות, מינימליזם וניקיון קיצוני. אחרי הכל, בשנה שעברה שבה המעצבת בפעם השנייה לבית האופנה הנושא את שמה לאחר תקופת היעדרות של מעט יותר מחצי עשור, וסביר שהיא נחושה להוכיח כי דרכה טובה יותר, נכונה יותר וכמובן עדיין רלוונטית.
בין ים של פריטים מחוייטים (ביו היתר מעיל עליון מקסים וחיוור או שלל מערכות לבוש מתואמות בקווים חדים) ציפתה לקהל בכל זאת הפתעה בטנים חשופות. מי שחרטה על דגלה בגדים פרקטיים מאוד, וחמורי סבר, תיבלה את ההיצע לקיץ הבא גם בשמץ של אירוטיקה. כאילו ורצתה לומר גם לקרירות ביותר יש עדיין יצרים.
גרמני אחר, תומאס מאייר, הוכיח גם הוא שאפשר לשלב בין נאמנות לכתב יד לחושניות, באחת הקולקציות המפעימות ביותר שרקח עבור בית האופנה האיטלקי בוטגה ונטה, בו הוא משמש כמנהל אמנותי כבר 12 שנים.
הסוד, ללא ספק, היה נתון בצללית. היה בה מן ההרואיות המותניים המכונסים, חשיפת הכתף, הקריצה העדינה שבעדינות לניאו קלאסיציזם (בזכות השימוש המושכל במוטיב של קפלונים ורבידות). ובכל זאת, למרות העוצמה הגדולה, האלגנטיות המסתורית, שנעשתה לחותם אישי של מאייר, לא נפגמה כלל, אלא הועצמה באמצעות שימוש בקשת גוונים לא קייצית בעליל שנעה בין אפורים-חומים, ירוקים עמוקים וצבעי פירות יער. במקומות בהם מעצבים מתבזבזים על רעיונות מנופחים, הוא מנקז שאיפות ואווירה לאופנה של זהב.
