לא מעט מתחרה עם האופנה על תשומת הלב בשבוע האופנה בפריז לקיץ 2014, שנפתח באמצע השבוע האחרון. מה מסעיר את העיתונאים, הקניינים, הבלוגרים ושאר האורחים המיוחסים לכאורה שפוקדים במרץ את עיר האורות? קודם כל הידיעה שהקולקציה שעתיד להציג מרק ג'ייקובס עבור לואי ויטון ב-2 באוקטובר עשויה להיות האחרונה שלו במסגרת הזו. כפי שדיווחה סוכנות הידיעות רויטרס, החוזה של המעצב האמריקאי יסתיים בחודש הבא, וכרגע לא ברור מהי עמדתם של שני הצדדים ביחס לחידושו. מאז נכנס לבית האופנה בשנת 1997 (עם קולקציית ביכורים שלא כללה ולו תיק אחד על המסלול), ג'ייקובס הפך את לואי ויטון ממותג תיקים שמרני לבית אופנה של ממש, למעשה אחד המצליחים בעולם, הכולל קולקציות לבוש מחד, ואמירה אסתטית מנגד. העזיבה שלו עשויה להיות דרמטית לפחות כמו האוספים העונתיים שניפק.
מנגד, גם המעצבים עצמם הסיטו את הדיון מבגדים ובשורות עונתיות לסוגיות אחרות. למשל, ריק אוונס, מי שידוע בזכות כתב יד אפל ואסתטיקה הקושרת בין גותיקה לעולם הספורט, העלה ספק-תצוגה-ספק-מופע שהייתה כה מוקצנת עד שהאפילה על הקולקציה עצמה. לאחר שאת קולקציית הגברים האחרונה שלו הציג על רקע להקת רוק כבד אסטונית שנתלתה פשוטו כמשמעו - מהתקרה, הרי שאת קולקציית הנשים הציג אמש באמצעות 40 רקדניות סטפינג סגנון ששורשיו אפרו-אמריקאיים המשלב בין מחול מתואם, הבעות פנים לוחמניות ומקצבי מעודדות חדים.
כפי שקטעי הווידאו הרבים שצולמו במהלך האירוע מוכיחים זו הייתה הפניית גב פרובוקטיבית לכל המסורות המוכרות בתעשיית האופנה מודרנית. הרקדניות היו רחוקות מפרופורציות של דוגמניות ממוצעות, היציאה למסלול נעשתה כבמעין כיתת חיילות (ולא במעין טיול מהונדס ומלאכותי) וההתרחשות הכללית דמתה למעין פלאש מוב.
ללא ספק, אוונס הוכיח שהוא רוצה לאמץ פולחן אופנה אחר שאפשר לרקוד במקום לצעוד ושאפשר להשתמש בחזות אנושית שונה. השאלה היא, האם העודף הקונספטואלי לא עשה את ההצגה הזו ללא אמינה והסיט על ידי כך את הדיון מהעיקר אל הטפל.
גישה רגועה יותר, ואולי מפוקסת יותר באופנה עצמה, הביאו אלבר אלבז, המעצב הראשי של בית לנווין, והבלגי דריס ואן נוטן, שאוחז בבית האופנה הנושא את שמו כבר יותר מעשרים שנים. שניהם כמובן הציגו קולקציות שונות בתכלית, אבל היו להן שתי נקודות השקה. האחת, כל אחת מהקולקציות תאמה בדיוק נמרץ את המורשת של כל מעצב - אלבז עם המיקס הספורטיבי והיוקרה החפוזה; ואן נוטן עם הצ'ארם האינטלקטואלי ועודף הטקסטורות. השנייה שניהם התייחסו בצורה כזו או אחרת למרקמים מטאליים.
אלבז רצה לזהור כמראה בשמש, והציג מערכות לבוש שלמות שנגזרו מבדים במרקמים מטאליים. היו שם חליפות בזהב, אמרלד או סגולים עמוקים, שמלות פליסה שקפליהן העצימו את האפקט המתכתי ומספר מערכות לבוש שמרניות יותר לכאורה. ניכר, שהמעצב ממשיך את הגישה הדוגלת בהסתמכות על החומרים עצמם. לא היו בקולקציה הדפסים דיגיטליים ושאר מניפולציות, אלא אפקטים שנוצרו בעיקר בזכות חייטות חכמה.
ואן נוטן אמנם נקט בגישה פזרנית פחות, אבל שיבץ פרטי מפתח בשובלים מכווצים בזהב. בכלל, הצורות הכלליות היו קלאסיות למדי חליפה גברית נינוחה, מעיל טרנץ' ארוך, חולצות בשרוולים תפוחים או שמלות משתפלות נוסח המאה ה-19, אבל התוכן היה מסעיר ומודרני יותר. הזהב, כמו גם נגיעות של דפוסים מטאליים, טקסטורות אתניות ומיני כיווצים, העצימו את הנוכחות הכללית של הפריטים. היה זה מופע רומנטי, כפי שציינה אחת הצופות, אבל הרגשות המועצמים לא היו קלישאתיים. להפך, הם היו התמצית היפה של ואן נוטן.
גם אוליבייה רוסטאן, המנהל האמנותי של בלמיין (שרושם כמעט שנתיים בתפקיד), התמקד במוכר; אבל בניגוד לשניים הקודמים, דווקא מהכיוון ההפוך. אם האישה של בלמיין היא נערת מסיבות רעבתנית, הרי שהפעם הוא דמיין את אותה האישה בדיוק, רק בתאורת אור השמש (ולא, נניח, תחת כדורי מראות). כפי שהסביר בראיון ל-Style.com הוא רצה לרקוח את בגדי היומיום של המוזה שאך חגגה (גם אם לא סביר להניח, יש להודות, שהמוזה הזו עבדה ולו יום אחד בחייה).
באופן הזה, הצללית האיקונית של הבית (אותה הביא לכדי אמנות כריסטוף דקרנין, קודמו בתפקיד) נותרה כפי שהייתה כתפיים חדות ומועצמות, מותניים צרים ואגן מעכס. אבל הכל נשטף לפחות באופן יחסי מהבלינג וקיבל זוויות פרקטיות יותר. אוברול שנלבש תחת מעילי סטודנטים משובצים, פריטים שנתפרו מג'ינס תכול ובהיר או עליוניות תחרה מעודנות. הטקסטורות נותרו בולטות אם כי התבססו על דוגמאות קלאסיות כמו פיפטה, בדים מרופדים בדוגמת מעוינים או פסי סיכה (שהזכירו בכוונה חליפות משרד).
באופן מפתיע, ולמרות שהיה לא מעט זהב על המסלול, הכיוון הזה הרחיב את ההיצע של בלמיין, שכמעט והגיע בעונות האחרונות לכדי מיצוי. ספק האם הוא יביא לבית קהלים חדשים, אולם הצעד הזה וידא לפחות דבר אחד - שהלקוחות הקבועים ימשיכו לפקוד את חנויותיו.