לפני כחצי שנה נפרד המותג הוותיק קום איל פו מהמעצבות אירה גולדמן ואפרת זיו, וקולקציית הקיץ האחרונה הייתה למעשה מעין קו תפר אפוי למחצה, אשר סימל את העזיבה של השתיים ואת בואן של צמד מעצבות חדש, שרון דאובה וקרין לייקוביץ. חילופי המשמר האלה התרחשו דווקא בשנה בה החליט המותג לאחר מספר עונות בהן התרחק מהכיוון לחזור אל נושאים חברתיים נפיצים. במילים אחרות, אם בזמן המשמרת של גולדמן וזיו, שנמשכה מספר שנים, היה אפשר לראות כיצד סיסמאות פרובוקטיביות (כמו גם תצוגות שנויות במחלוקת כזו שהתרחשה בחירייה) הולכות ונחלשות לטובת הדגשת ביטויים של אופנה עונתית, אולי מתוך ההבנה שמסר מילולי דחוס פוגם בסופו של דבר באמירה, הרי שכעת עם הדם החדש מסתמנת הסתערות מחודשת על מטרות נעלות. ובכן, פחות או יותר.
השנה הוחלט בקום איל פו למקד את ההשראה בנושא דתות. על הכוונת האיסלם והיהדות, כשקולקציות האביב והקיץ האחרונות הוקדשו לדת הראשונה, ואילו הסתיו והחורף, שמושקות בימים אלה, מוקדשות לאחרונה. על פניו, השראות שנובעות מצורות האמונה החביבות על האנושות הן לא דבר זר לאופנה. מספיק להרהר בקולקציות האחרונות של דולצ'ה וגבאנה, או במדונה בשנות ה-90, כדי לראות איך צלב נעשה לאקססורי ומריה הקדושה להדפס חביב על חולצה. גם בארץ, אפשר למנות אפילו השנה קולקציות שנעשו בהשראות דומות, בין היתר זו של דורין פרנקפורט לחורף הקרוב (ואי אפשר שלא להזכיר עד כמה דומה הייתה התקרובת בשתי מסיבות העיתונאים, על הקיגל והחלות המתוקות הקלועות).
אבל בנות קום איל פו, בהתחשב בהיסטוריה הפמיניסטית של המותג ב-25 השנים האחרונות, לא הסתפקו ביהדות כיהדות אסוציאטיבית או בזיכרון מבית מסורתי. את המבט הן ביקשו להפנות אל קבוצת נשות הכותל כמושא השראה; אותן נשים הנלחמות כבר שנים וזוכות למידות שוות של תמיכה וגינוי - על זכותן הלגיטימית להתפלל ליד הכותל המערבי לפי כללי הפולחן שלהן. ולמה הכוונה מבחינת האופנה? כפי שלייקוביץ ודאובה ציינו - לקחת מוטיבים המזוהים בעיקר עם הלבוש הגברי החרדי המסורתי, בדגש על החולצה הלבנה המכופתרת או הטלית, ולנכס אותן לעצמן, ובאופן הזה לארון הנשי.
השאלה מדוע בכלל צריך לאמץ פרמטרים מהארון הגברי או להידמות לגברים, מלבד כמובן הזדהות רומנטית עם מאבק נשות הכותל, נותרת חסרת מענה. עם זאת, סביר להניח שלייקוביץ' ודאובה יודעות דבר שלא נאמר בשום שלב - שוויון לא מושג על ידי חיקוי, ציטוט, ניכוס או באמצעות חולצת טי עם הכיתוב המתחכם "אין עוד מלבדה". גם אם קל לזהות את חומרי ההשראה או את האופן בו ציצית מרובעת שימשה בסיס לאחת מהחולצות הלבנות המהודרות בקולקציה, השתיים הבינו שהן יכולות לנכס את עצם המאבק לרשותן ופשוט לעשות ככל העולה על רוחן. במילים אחרות, בזמן שאחרות מבקשות להיכבל בחוקים של אחרים, נדמה שהן מבקשות להשתחרר.
אין להסיק מתסבוכת הקונספט והאג'נדה שזוהי עבודת אופנה חסרה. למעשה, זוהי עבודת אופנה מסקרנת מאוד; קולקציית ביכורים יוצאת דופן משום שהיא חוטאת לנקודת המוצא שהולידה אותה ומתמסרת לחופש שהמרד מאפשר. הצללית הכללית, שמערבלת בין מזרח ומערב, בין מזרח ואשכנז (מבלי להתחייב יותר מידי לאף אחד מהם) מזכירה עבודה של מעצבים יודעי-תרבויות נוסח היידר אקרמן, ומעידה על פזילה בלתי פוסקת החוצה. מנגד, מוטיב חוזר של דשי שאל המונחים זה על גבי זה לכדי מפתח בצורה V (ספק חליפת קרטה; ספק חלוק של אדוקים) העניק להתרחשות הידור אריסטוקרטי. ברגע אחד, נברא אופק חדש, צעיר, רענן ומלא תשוקה, למותג.
מתוקף אותה חירות, החייטות שמוצגת העונה בקום איל פו המשתלבת אגב עם תחזיות המגמות הכלליות עונה - כוללת שלל זוויות אלטרנטיביות. חלקן, אגב, כמו שרוולים קונטרסטיים או לחצניות במקום כפתורים, הן גחמות אסתטיות מודרניסטיות מבורכות (ולא קריצה אל לבוש חרדי דווקא). מעיל בדוגמת אידרת דג וברכיסה א-סימטרית, שדשיו מורמים באוויר ושרווליו מנוגדים לגופו הצמרירי, ממסגר פריטים רכים יותר כמו מכנסי פסים דקים ונינוחים או עליוניות קופסתיות, שנשזר בהם חוט זהב (שבוודאי אמור להתכתב עם שולי טלית מקושטת). שלל פריטים סחטו על המסלול הקטן, שמוקם בסטודיו לעיצוב של קום איל פו, קריאות התפעלות. חליפת דגרדה, שמנעד גווניה נע בין אפור לכחול ושחור, הוכיחה יד אמן בכל הנוגע ליכולת לשלב טקסטורה ערמומית על מרחב, בעוד שבלייזר שחור וחסר שרוולים, גילה גב חשוף הנרכס באמצעות צמד תפסנים כסוף.
מתברר, שדאובה ולייקוביץ עשו את מה שמתבקש משתי מעצבות חדשות ניערו וניערו עד שהחלקים התארגנו מחדש, מבלי להתחייב יותר מידי לעבר או לכותרות שנועדו כדי לקדם יחסי ציבור.