כפי שכבר עמדו על כך פילוסופים רבים מתחום התרבות (הדיון המפורסם מכולם היה בוודאי של ולטר בנימין), ליצירות אמנות מהדור הישן, קרי ציור או פיסול, ולטכניקות אומנותיות שבטיות, יכול להיות מעמד מיוחד. אם מפנים את הדיון למקום אחר לגמרי ביחס לזה שחלקם התכוון אליו, אפשר לומר כי חלק מהותי מאותו קסם נעוץ בעובדה שהן לרוב חד פעמיות והיכולת לשכפל אותן מוגבלת מראש לרפרודוקציות נחותות יותר. במילים פשוטות יצירת אמנות מהסוג הזה היא בדרך כלל אחת, וגם אם יש רבות דומות לה, אין אף אחת זהה לה.
בעידן בו שכפול מהיר של רעיונות ובגדים נעשה לשיטת פעולה עיקרית, החד פעמי זה שאין שני לו בעולם - נעשה לנחשק במיוחד. הסיבה לכך פשוטה - הוא לרוב כמעט ולא קיים. אחרי הכל, אחוז צרכני האופנה, גם בקרב צרכני האופנה הגבוהה, שפונים היום אל יצור אישי לפי מידה או רוכשים עיצוב שלא נעשו לו מידות וגרסאות נוספות, הוא בטל בשישים.
אבל מעצבי האופנה העילית, אם להסתמך על קולקציות רבות שהוצגו לאחרונה (ובעיקר אלו לקיץ 2014), מבינים דבר אחד אם אין כבר יצירות אמנות באופנה, לכל הפחות צריך לחולל את האשליה של אחת כזו על המסלול.
זוהי תנועת נגד שמטרתה למצוא מחדש את האותנטיות שאבדה ולנסות להתחבר למבע כן ואישי. אחרי שבקולקציית החורף של כריסטיאן דיור עיטר המעצב רף סימונס שמלות ותיקים בציורים של פריטי אופנה או צלליות נשים, על חלקם אפילו חתום אנדי וורהול, שלל מעצבים נקטו בשיטה דומה של אימוץ מניירות אמנותיות כקישוט. האמצעים? כל מה שמעורר אסוציאציה ארטיסטית - ממשיכות מכחול פרועות על גבי בגדים (בוטגה ונטה וקרבן) ועד לרישומים ספק-אפריקאים עזים או אביזרי מתכת שניכרים בהם טביעות של עשייה ידנית (סלין).
כדרכו בארץ הפופ של האופנה, המעצב קרל לאגרפלד (באופן שאולי חטא לכוונה המקורית של המגמה כולה) בחר בהקצנה. בקולקציה לקיץ 2014 של שאנל, שנערכה לפני כחודש וחצי בפריז, הוא לא הסתפק בבגדים המעוטרים במכתמי צבע בוהקים, שדמו מרחוק לצבעי מים, או באביזרים שרוססו, שובצו וטופלו בשלל אמצעים אומנותיים, אלא הפך את כל חלל הכניסה למקום לגלריית אמנות עצומה בגודלה (למקרה שמישהו לא הבין את הרמז הנתון במלתחה שהציג).
מוטיבים אמנותיים ויזואליים עתידים לשלוט בסדר היום של האופנה בחודשים הקרובים. השאלה היא האם אריג מודפס בכתמי צבע רנדומליים לכאורה, שממנה נתפרה שמלה יפה, או עקבי נעליים שניכרים עליהם דפיקות הפטיש, הם מספיקים כדי להשכיח שהפרדוכס הגדול עדיין קיים; השפה היא שפת האמנות, אך השכפול, עם כל הכוונות הטובות, נותר בעינו.
