שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2014, שייחתם היום (חמישי) בפריז, התאפיין העונה במאמצים כבירים ובתשומת לב מיוחדת מצד בתי האופנה המובילים במטרה להפוך אותו לרלוונטי ופופולארי יותר בקרב קהל רחב יותר. במילים אחרות, למצוא לאופנה העילית הצדקה בעולם המודרני, למוד אופנה מהירה, נגישה וחולפת.
הוט קוטור, כלומר תפירה עילית, הוא מונח היסטורי המתייחס לבגדים הנתפרים על פי הזמנה אישית בהתאם למידות הלקוחה ולצרכיה. הם עשויים מהחומרים האיכותיים והמשובחים ביותר ומשלבים עבודות רקמה ומלאכות יד וירטואוזיות. בהתאם לכך, מחיריהם עשויים להאמיר עד למאות אלפי אירו. כצפוי, מספר הלקוחות המסוגלים להרשות לעצמם לרכוש שמלה שמחירה כמחיר דירה או מכונית, הצטמצם מאוד בעשורים האחרונים וכך גם האירועים בהם ניתן ללבוש בגדים כה ראוותניים. מנגד, תפיסה של אופנה איטית כל כך ותפירה לפי הזמנה לוקחת זמן נחשבת מיושנת, מה שדלדל את מספר הקונים הפוטנציאלים אפילו יותר. על פי ההערכות, "מועדון ההוט קוטור", הכינוי שהמציאו בתי האופנה שעדיין יכולים להרשות לעצמם לייצר קולקציות כאלה ללקוחותיהם, מונה כ-200 אנשים בלבד הפזורים בכל רחבי העולם.
רוב הפאשניסטות יוכלו לראות את פרטי ההוט קוטור על מסלולי התצוגות או במקרה הטוב - על השטיח האדום. ככלל, נהוג לטעון כי קולקציות התפירה העילית משמשות פחות להפקת רווחים ויותר לשמירה על התדמית של בית האופנה המציג אותה (כתריסר בתי אופנה קבועים וכתריסר נוסף המוגדרים כ"אורחים", בהשוואה לכ-50 בתי אופנה קבועים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת). למעשה, מדובר בסוג של מפגן ראווה ויכולת אמנותית התומך בקווי האופנה הנגישים יותר לציבור הרחב, כדוגמת אביזרים משלימים ובשמים.
אבל העונה, כאמור, ניתן היה לחוש במגמה של מעצבי העל להוריד את האופנה הגבוהה ממרומי המסלולים אל ההמון ההולך ברחובות (אם לא במחיר, אז לפחות בסגנון).
הברדסים שלראשן של הדוגמניות בתצוגה של ורסצ'ה, היו יכולים להיות מחווה לבורקה, כיסוי הראש המסורתי שנוהגות לעטות על עצמן הלקוחות החדשות של ההוט קוטור מהמפרץ הפרסי וארצות האמירויות הערביות, המהוות כיום את כוח הקניה העיקרי בעולם המותרות. אולם מבט מעמיק יותר יכול היה לחשוף כי שמלות הנשף בצבעים הבוהקים, שחובקות גזרה וחושפות עור באמצעות שנץ עמוק שנמתח מכף הרגל ועד למפשעה, שאבו השראה במידת מה גם מתערוכת הרטרוספקטיבה לכבודו של המעצב אזאדין אליה, שישב במקרה בשורה הראשונה של התצוגה.
בתערוכה, שהוצגה בפריז בחודשים האחרונים, ניתן היה להתרשם מדגמי שמלות ברדס מעוטרות רוכסנים, שאת חלקן לבשה גרייס ג'ונס בשנות השמונים וזכו כנראה לפרשנות מודרנית ומחודשת "אה לה ורסצ'ה".
אגב, דונטלה ורסצ'ה טענה כי את ההשראה היא שאבה מכתובות קעקע וגרפיטי, כמו גם מליידי גאגא, שהוכתרה על ידי המעצבת כמוזה התורנית שלה וכוכבת קמפיין הפרסומת האחרון של המותג. גאגא, ששיריה התנגנו כחלק מפס הקול של התצוגה (לרבות השיר שהקדישה לדונטלה), ישבה גם היא בקהל, לבושה בשמלה גותית שחורה כשעל ראשה הברדס המדובר, ונראתה כאילו נוצרה בצלמה ובדמותה של המעצבת עצמה.
יש סיבה טובה להניח שאדמת צרפת רעדה כאשר קיפצו בספורטיביות אלגנטית הדוגמניות על מסלול תצוגת ההוט קוטור של שאנל כשהן נועלות נעלי ספורט שטוחות עשויות טוויד, עור פיתון או מעוטרות חרוזים ופאייטים (ולא, כמובן, עקבים תמירים).
המראה אולי נגיש יותר, אבל אין לטעות. הנעליים נוצרו בעבודת יד על ידי בית המלאכה של Massaro (שנמצא בבעלות בית האופנה וייצר נעליים עבור קוקו שאנל בעצמה), בתהליך שנמשך כ-30 שעות. מחירם המשוער עומד על 3,000 יורו (כמחיר ז'קט טוויד קלאסי מבית המותג).
פרט לנעלי ספורט, היו על המסלול גם שמלות לבנות מעוטרות פאייטים וחרוזים או חליפות מחויטות בצבעים פסטליים ובמראה שאפשר לכנות אותו 'צעיר וספורטיבי'. מגיני הברכיים והפאוצ'ים הכסופים שעל מותני כמה מהדוגמניות, היו אמנם ניסיונות לקלוע לטעמם של הצעירים, אך בפועל רק השלימו את המראה הוולגרי של שמלות ערב נוצצות ונעלי ספורט שטוחות. לפחות לילי אלן וטילדה סוינטון שישבו בשורה הראשונה נראו משועשעות.
גם רף סימונס, המעצב הראשי מאחורי בית האופנה דיור, בדומה ללגרפלד, ניסה לקרב את ההוט קוטור לליבם של ההמונים דרך כפות הרגליים. המעצב הבלגי שלח את הדוגמניות לבושות בשמלות עשויות פיתוחי טקסטיל המשלבים עבודות חרוזים, משחקי שקיפויות וחיתוכי לייזר מורכבים כשהן נועלות עיצוב שנראה כהכלאה אינפנטילית למדי בין נעלי בלרינה מעוטרות רקמת חרוזים בצורת פרחים לנעל ריצה בעלת סוליית גומי צחורה.
אבל סימונס לא נותר בצד השטוח של האופנה. לצד הנעליים המדוברות, ניתן היה להתרשם גם מנעלי עקב סטנדרטיות יותר בסגנון לואי ה-14, חלקן עמוסות פאייטים ושאר פרטי סדקית נוצצים ואחרות עם רצועות שנמשכו לאורך שוקי הדוגמניות והזכירו מחזיקים של גרביים גבריות. בהשוואה לתצוגות התיאטרליות שהיה מנפק ג'ון גליאנו לבית האופנה, הגזרות הפשוטות והמינימליסטיות של רף סימונס שילבו היטב יוקרה, תחכום, מלאכת יד וסגנון מינימליסטי עכשווי תוך שהן מביאות את האופנה הגבוהה ארצה והופכות אותה לקלה יותר לעיכול.
בית אופנה היסטורי של אלזה סקיאפרלי, שנקנה לפני כשנתיים על ידי בעלי המותג TOD'S ועושה את צעדיו הראשונים בניסיון להחזיר עטרה ליושנה, הציג העונה את קולקציית הקוטור הראשונה שלו מזה 60 שנים. על העבודה האמנותית הופקד מרקו זאניני (שעיצב עד לא מזמן עבור בית אופנה צרפתי אחר, רושאס).
הקולקציה האקלקטית והרבגונית, שמנתה רק 20 דגמים (מתחת לדרישות שהגדירה הפדרציה להוט קוטור כתנאי להיכלל בהגדרה), הוכתרה על ידי המבקרים כ"נאמנה מידי למקור" וכללה מגוון של שמלות מעוטרות רקמה בשילובי צבעים נועזים ומקטורני טוקסידו.
אביזרי הראש המוגזמים, שנחשבו כ"פק"ל" בכל תצוגה של סקיאפרלי ועוצבו הפעם על ידי הכובען סטפן ג'ונס, נחבשו בתצוגה זו על ראשן של הדוגמניות והיו תוספת סוריאליסטית ומעט גרוטסקית.
מנגד, המכנסיים ששלטו באופן יחסי בקולקציה והופיעו במגוון וריאציות, ייצגו אולי את הבנתו של זיאניני בנוגע לצרכים של האישה בעולם המודרני. מכנסי פאייטים מעוטרים דמויות ילידים משבטים אפריקאים מצאו חן במיוחד בעני קרלה ברוני, שישבה בשורה הראשונה של התצוגה, אולם ספק אם תסכים ללבוש אותם. וגם אם כן, זה בטח לא יהיה עם נעלי ספורט.
