בדיעבד זו הייתה בחירה חכמה מאוד לפתוח ולסגור את תצוגת קיץ 2014 של רשת הבוטיקים פקטורי 54, שהתקיימה הבוקר (ראשון) בהיכל התרבות בתל אביב, עם בר רפאלי. לא רק בגלל ההייפ התקשורתי שעוררה הדוגמנית, שלרוב אינה מבלה את זמנה בטיפוף על מסלולים, ולא רק בגלל שמערכות הלבוש שנבחרו עבורה הלמו אותה מאוד (הראשונה של בית האופנה הצרפתי קרוון, השנייה של מותג היוקרה הקנדי-איטלקי דיסקוורד); אלא בעיקר כי ההתלהבות הגדולה שהיא עוררה בקהל (שריקות, קריאות ואין ספור סמרטפונים שכוונו לכיוונה) השכיחה במקצת עד כמה הייתה ארוכה התצוגה, שביקשה לספק טעימה ממכלול המותגים הגדול המיובא על ידי החברה.
זו בעיה לא פשוטה לדבר על תצוגה מהסוג הזה, המבוססת בסופו של דבר על קניינות מתוך קולקציות קיימות של אחרים, ולא על יצירה עונתית של מעצב או מותג כזה או אחר. לכידות או סיפור השראה עונתי הם לא רלוונטיים בתצוגת תכלית של אוסף להיטים, שטיפל היטב בסופו של דבר במגמות עונתיות כמו צבעי פסטל, הדפסי קמפולאז' או בגדים בגזרות מעוגלות ומרווחות יותר.
במובן הזה, ולמרות העובדה שהיה אפשר להשאיר על רצפת חדר העריכה מספר מראות (היו שם הרבה יותר חליפות שחורות מהנחוץ) ולמרות שהיו מערכות לבוש הדוקות מדי על הדוגמנים הזכרים, נדמה שהאירוע הנוכחי של פקטורי 54, שהיה גדוש בידוענים הידועים ביותר ובבכירי המשק, השיג את שרצה להציג הוא הבליט את מוקדי ההתלהבות העונתיים והוכיח סופית כי מה שהיה נתון באחיזתה של כיכר המדינה בתל אביב הופקע לטובת סניפי הרשת ברחבי הארץ.
הייבוא של פקטורי 54 - שהוא מסחרי במידה, יקר במידה ויצירתי במידה - מספק כרגע את מניפת המותגים הזרים הרלוונטית ביותר בשוק האופנה בארץ. אפילו אם מסתמנת שם נטייה ברורה להישאר בגבולות הזרם המרכזי ולא להסתכן יתר על המידה עם מעצבים רדיקאליים, קל לראות את ההתעקשות לשלב פריטים מתצוגות האופנה המקוריות של בתי האופנה המיובאים, כמו כובעי הקש הבלתי אפשריים של דיסקווד, שהוטסו במיוחד לאירוע, או את ההתעקשות על 'מותגי קונטמפוררי' לוהטים כמו קנזו. ניכר שמי שמושך בחוטים האמנותיים יפעת אירני וסיימון אלמלם יודע לאן להביט ויודע לאן הוא שואף. לרגע היה נדמה, שישראל מיישרת קו עם שווקים הידועים בטעמם הטוב וכי האתוס על דלות אופנתית כאן הוא מיתוס לכל דבר.
להכרעה להציג את 17 המותגים על המסלול כמערכות לבוש שלמות (ולנסות שלא לערבל מספר מותגים במראה אחד), היה אפקט ברור מלבד עודף. היא יצרה אשליה שבפקטורי 54 יש מערך עשיר של "חנויות בתוך חנויות" שכל אחת מהן מספקת חוויה אחרת לגמרי ופונה לקהל אחר לגמרי. כך למשל, מול נוף שדרת רוטשילד שנפרס מבעד לחלונות הענק של היכל התרבות, היה אפשר להתאהב לפרקים בטון הבוהמי והמחוספס במקצת של מרק ג'ייקובס, בזוהר המסנוור המשתקף מהאביזרים המצועצעים של ורסצ'ה, או בנוסטלגיה הרומנטית המתנגנת משמלות הקנבס המצוירות בציפורים ופרחים של טורי בורץ'.
מנגד, ההכרעה הזו גם יצרה היררכיה ברורה בין מה ששווה יותר לבין מה שווה פחות. כך למשל, קל היה לשמוע קריאות התפעלות כאשר יצאו אל המסלול דוגמניות לבושות בקו המשנה של מיסוני, המכונה M מיסוני, שהיה עשיר בבגדים אוויריריים בהדפסים שבטיים רוויים ובאביזרים מעוררי תאווה כמו תיקים מיניאטורים רקומים שאליהם מחוברות שלשלאות פלסטיק ניאוניות. קולות דומים עוררו סנדלי "בירקנשטוק" שחורים ומקושטים בניטים של ג'מבטיסטה ואלי, או דגמי הגברים של בתי האופנה ולנטינו וקנזו, כשלראשון אפשר לייחס חולצת טי קופסתית עשויה ג'ינס דק וכהה ולאחרון ז'קט בומבר סרוג בדוגמא גראפית צפופה בשחור ולבן.
כמעט שלוש שנים חלפו מאז שינו בפקטורי 54 את הכיוון המוביל את החברה. מאוסף בוטיקים המתמחה בקווים משניים זולים יותר ובפריטי לוגו מסחריים, היא הופכת מעונה לעונה תוך רכישה אגרסיבית של יותר ויותר מותגים - להיכל של אופנת מעצבים ומותגי יוקרה, שאינה נצמדת בהכרח למראה מסוים או לקהל אופנתי מסוג אחד. למעשה, היא דומה כיום למגזין מעודכן בעל תפוצה נרחבת, שיודע להרכיב מכל חלקי המציאות בבואה נאמנה למדי של הכאן והעכשיו באופנה. ואם כוונת הקבוצה לפתוח חנויות קבועות למותגים כמו מרק ביי מרק ג'ייקובס או מייקל קורס תתממש, הרי שהיא עתידה להיות כוח בלתי ניתן לעצירה. הכוח שישלוט בכל מה שנמצא מעל לראשיהן של רשתות האופנה המהירות בארץ.
