מילאנו נלחמת, ללא ספק.
עיר האופנה המיתולוגית איבדה בעשור האחרון את זוהרה, הפכה לשק חבטות בידי תקשורת האופנה אשר טענה שוב ושוב כי למעצבים הפועלים בה והיוצאים ממנה כבר אין יותר מדי מה להציע. הרעיונות מיושנים, אין מספיק מעצבים חדשים, ההצעות מסחריות מדי ובכלל, הרבה יותר היפ בניו יורק. אבל אם לשפוט לפי הקולקציות לחורף הבא, במוצגות בה בימים אלה, מסתמן כי הביקורת חילחלה. זו אחת העונות הבוטות ביותר שידעה מילאנו.
כמובן שאחד ממוקדי העניין הייתה הקולקציה הגדולה הראשונה שעיצב האמריקאי ג'רמי סקוט עבור בית האופנה מוסקינו (תפקיד אותו קיבל בשנה שעברה), שחרת על דגלו את הצורך לשבור את שיטת האופנה הגבוהה והרצינית. על הנייר זהו שידוך משמיים סקוט ידוע בחיבור האינטנסיבי שלו לתרבות הצריכה והוא נוהג לשלב לא מעט הומור בעיצוביו. בפועל, ניכר שעדיין דרושה הכוונה. סקוט ניסה לחזור לכמה מהתמות השזורות במורשת של בית האופנה בין היתר לקחת סמלים מסחריים וכיתובים גראפיים ולעוות אותם אבל התוצאה, במיוחד כאשר עלתה דוגמנית לבושה במה שנראה כמדים של מקדונלדס אל המסלול, נראתה יותר כהומאז' מאשר קולקציה של ממש. אמנם ההצלבה בין ה-M של מוסקינו ל-M של רשת המזון המהיר העלתה חיוך על הפנים, ואמנם נספרו כמה להיטים על המסלול (במיוחד התיקים), אבל בסופו של דבר זה עדיין נראה כמו משהו שיכול היה להחמיא לשנות ה-90 (והרבה פחות לשנת 2014).
כך או אחרת, מעצבים רבים יצאו משטח הנוחות שלהם. דונטלה ורסצ'ה, שם נרדף לזוהר איטלקי כבד ועשיר עד להתפקע, התמקדה למשל דווקא בבגדי יום, וצמצמה את נוכחות בגדי הערב שלה (המעטרים שטיחים אדומים רבים בעונת הפרסים). הסקס אפיל הנועז עדיין היה בצלליות הנשיות, אבל קל היה להבחין בטון מינימליסטי יותר, הנשען על משחק של בלוקי צבע ופחות על חלקי גוף חשופים. מעניין כי דווקא המעצב תומאס מאייר, האחראי על בוטגה ונטה, נקט גישה דומה, עם קולקציה מאופקת יחסית, שהשתמשה בדוגמאות גראפיות חדות כדי לעורר קצת עניין בצלליות קלאסיות.
בכלל, ניכר שבלוקי צבע, ושימוש נוקב בגוונים חזקים בכלל, הוא לייט מוטיב חשוב בעונה הזו של מילאנו. מיוצ'ה פראדה למשל, באחת הקולקציות הטובות שלה בשנים האחרונים, הצליבה שוב בין מחוייטים גבריים למיניות נשית, אבל היא עשתה זאת באמצעות שילובים בלתי רגילים. למשל, מעיל בסגול ששוליו צבועים בצהוב, או חלקים עליונים משורטטים וקופסתיים שנלבשו דווקא עם חצאיות אורגנזה שקופות, שיש בהן כדי לפתות את העין ואת היצר.
אפילו רוברטו קוואלי שבר את הגבולות. ובכן, לפחות שלו עצמו. המעצב הוותיק, שנודע בשלושת העשורים האחרונים בזכות הדפסים חייתיים וטעם מצועצע, העלה על מסלול טבעתי, שאש רושפת במרכזו, תצוגה שהצליחה סוף סוף לקדם את המקסימליזם למאה העשרים ואחת. קשה להתעלם מהשימוש היצירתי ומנקר העיניים בפרוות, שהיו קונטרסט עתיר נפח לשמלות הצינור הארוכות והצמודות יחסית או למכנסי הסיגר המתרחבים מעט, שהפכו את הדוגמניות לנפילים.
מנגד, לא היה מפתיע לראות כל כך הרבה פרוות בקולקציה של בית האופנה מארני; אחרי הכל זהו בית פרוונים לפני כל דבר אחר (עם מעצבת צמחונית בראשו, אבל זהו כבר סיפור אחר). עם זאת, מסתמן שזו היתה ההצעה הייצרית ביותר מצדו של הבית. מצד אחד, מעילי פרוות שועל שהורכבו מטלאים בצבעים ראשוניים; מצד שני, רעיונות מינימליסטיים יותר, כמו מכנסיים ווסט צבע חאקי, שנלבו עם חולצה לבנה. זו הייתה בחירה שהוכיחה כי למארני יש ספקטרום רחב פי כמה מאשר אפיל 'הטיפוסים האמנותיים' שדבק בו עם השנים.
