אחרי התצוגה של מיסוני בערב הפתיחה, סבב התצוגות של המעצבים הישראלים בשבוע האופנה גינדי תל אביב נפתח עם התצוגה של המעצבת תמרה סלם, למותג Once, שהושק בשנה שעברה בתל אביב.
עבור סלם, שהתמחתה בעבר אצל ויוי בלאיש ושבקורות חייה יש גם תקופה בעולם התקשורת המקומי, זוהי טבילת אש על המסלול. בגדול, אפשר לומר שזו הייתה תצוגה שמימשה את כל הטוב והטוב פחות שמותג צעיר יכול להביא איתו לשבוע האופנה. מצד אחד, אין כמו שם טרי כדי לחולל סקרנות בקרב הצופים; מצד שני, הרעיונות לא תמיד מחודדים דיים.
על רקע וידאו-ארט המתעד פריחה בהרצה מהירה קדימה, עלו הדוגמניות אל המסלול במערכות לבוש שמכוונות ברובן אל שעות הערב. תפאורת הפרחים הצבעוניים, הייתה מעין קונטרסט לפלטת הצבעים ששלטה בחלק הארי של הקולקציה המון שחור ונגיעות של לבן שמנתי. רק לקראת סופה של התצוגה הופרע הסדר המונוכרומטי על ידי הבזקים של ירוק פיסטוק, או חוט אדום שהשתלשל תחת מערכת לבוש בהירה.
כפי שמרמז שם המותג, העיצובים הם עיצובים שנתפרים בהזמנה מיוחדת, ומשלבים לעיתים פיסות תחרה, קרושה ושלל פרטים שנמצאו באוספים ישנים. עם זאת, המראה הכללי בקולקציה שהוצגה הוא מראה שהפך לבון טון בקרב מעצבים רבים בארץ, שמזגזג בין צלליות גלבייה ארוכות ונינוחות ותיבול מעולמות התוכן של שנות העשרים של המאה הקודמת, כולל רמיזות לקומבניזון, היעדר מופגן של קו מותניים ומשחקי שקיפות. גם המוטיב העקרוני ששלט בקולקציה, שידוך בין טלאים רקומים כמחשופים על רקע שמלות אטומות, הוא מוטיב שנחקר בארץ אין ספור פעמים. מכאן, שהאפקט הכללי, גם אם מרבית הפריטים היו עשויים חומרים משובחים כמשי וקטיפה, היה פחות מסעיר מהצפוי.
בכלל, ניכר שהפריטים האווריריים והמרוחקים מהגוף עלו בהרבה על אלו המחויטים. הרושם העמוק שהותירו מערכות לבוש של מכנסיים רחבים כחצאית או שמלות המשתפלות על הרצפה, במעין הדר ופזרנות, עמד בניגוד גמור למעין שכמיות נוקשות או ז'קטים שאופיינו בקו כתפיים מחודד. מה שהיה אמור להיות מעין קונטרסט, הפך למיותר ומעיק והפגין את הקושי ביצירת פריטים מחויטים סבוכים (במיוחד כשעלה בלייזר בהיר, המשוסע בתיפורים אלכסוניים).
כך או אחרת, ניכר שהקולקציה תענה היטב על צרכים של לקוחת יוקרה מסוימת. אחת שרוצה לקחת חלק בסגנון אופנה עילי, ששונה מקולקציות זרות, אך משתלב היטב בהלך הרוח המקומי.
