מי שייכנס בעוד כשבועיים לבוטיק של מעצבת בגדי הגברים ליאת זרמון בתל אביב, שחוגגת החודש עשור של פעילות, כבר לא ימצא בחלון הראווה חליפה או מכנסיים מקופלים יפה. גם מהקירות עצמם עתידים הבגדים להיעלם. על אף ששלט הכניסה הבהיר הנושא את שמה עתיד להישאר במקומו, המדפים יתמלאו בקרוב שורות-שורות של זוגות נעליים השייכים למותג Fly London.
למרות הרושם הראשוני שעשוי להתקבל, זרמון לא מתכננת להפוך למייבאת או משווקת נעליים. "אי אפשר לומר שהחנות נסגרת", היא קובעת נחרצות. "החלטתי לעבור לחייטות אישית לייט. מה שאני הולכת לעשות זה בדים אקסקלוסיביים, סמפלים ובעיקר עיצוב שונה. לצרכן יהיה חלק אינטגרלי בעשייה. המטרה היא שהוא יבחר את החומרים, את הגזרה ושהייצור יהיה יותר ממוקד, ובתיאום מראש".
ועדיין, זוהי היעלמות חלקית מהנוף. המעצבת, שעד היום התבססה על קולקציות עונתיות ובגדים שלפחות חלקם נועד כדי להירכש היישר מהקולב, תתחיל מעתה לפעול בתיאום אישי מהסטודיו, שנמצא מעבר לכביש. "אני עושה שינוי שאני מקווה שיתברר כשינוי מבורך", היא מנסה להסביר את הצעד. "חשבתי 'מה הערך המוסף שלי?' אתה יודע מה קורה בשוק האופנה. יש הצפה של רשתות מחו"ל. הם עושים את זה (בגדים גברים ל.ש.) יפה וטוב. זה לא כמו פעם. זה עשוי כמו שצריך ויש חשיבה שם על הפרטים הקטנים. אני לפעמים מסתכלת על חליפה מזארה ואני נהנית להסתכל עליה. זה קונספט שמתאים לקהל הישראלי שרובו רוכש חליפה רק לחתונה. מצד שני, אני חושבת שאין פיתרון ממשי למישהו שייקח לצרכן מידות, כדי שהבגד ישב כמו שצריך. כן, כל אחת מהרשתות מציעה תיקונים, אבל זה אף פעם לא כמו בגד שנתפר במיוחד בשבילך".
מסע חיפוש עצמי שבסופו נעליים
חנות נעליים שבצידה חייטות בהזמנה, הוא רעיון ששורשיו ארוכים משנדמה. זרמון, ירושלמית לשעבר, למדה עיצוב אופנה במחזור הראשון של בית הספר אסכולה, וניצחה על פרויקט גמר מתוקשר ששילב אלמנטים יהודים-מוסלמים ("כולל רקמות שעשו לי בירדן"). בגיל 28, לפני עשר שנים, פתחה את החנות בתל אביב והציעה כתב יד שהתבסס על פריטים מחויטים ששילבו שימוש מושכל בהדפסים, מוטיב אשר הפך את התוצר למחייב פחות, עם קלילות נוסח המזרח התל אביבי.
אלא, שכפי שקרה לכמעט כל מעצב בגדי גברים בישראל, במהרה הייחוד נשחק לטובת המסחר, והדגמים החלו להתרחק מרחק רב מכל רעיון אופנתי או טכנולוגי מתקדם. "פתחתי את החנות ממקום תמים. עשיתי אז דברים מקסימים. אבל הבנתי שאם אני רוצה להתפרנס, אני חייבת לענות על צורך. נשאבתי לעולם החתנים". וכך, מיני עיצובים עוקצניים, פינו את מקומם לטובת חליפות בהירות בקיץ וחולצות מכופתרות שאת צווארונן יהיה אפשר להוציא באקט תמוה מעל לדשי הז'קט. "אני מרגישה שאני צריכה לייצר עבור חתונות וזה מגביל את היצירתיות. זה מבטא תסכול. רציתי להיות מעצבת לגברים ולא לחתנים. אבל רעיונות נותרים סמפלים (דגמים ראשוניים ל.ש.) כי אין קהל".
נקודת המוצא הפרובלמטית הזו, היוותה פתח למסע חיפוש, כמעט חיפוש עצמי, "לא בשביל לשמור את הראש מעל המים, אלא כדי לחיות". לפני כחמש שנים היא העמידה קולקציה קטנה עבור סניף המשביר בעזריאלי, שפעל כדי למתג את עצמו מחדש, ומשזה לא צלח אף שלחה ידה בעיצוב בגדים לנשים, שנמכרו במספר בוטיקים, "אבל הקונסיגנציה הרגה אותי והאהבה שלי, בסופו של דבר, היא בגדי גברים". לכן ניסתה בשנת 2010 מהלך דרמטי נוסף, ופנתה להציג אוסף קטנה בתערוכות אופנה בפריז ובניו יורק. "הלכתי עם הפנטזיה, ולא נערכתי לזה בהתאם. כדי לפרוץ החוצה חייבים לפקוד את התערוכות שוב ושוב כדי שיבינו שאת כאן כדי להישאר. בתוך תוכי ידעתי שזה לא זה, אבל אומרים 'עדיף כישלון מפואר מחלומות במגרה'".
"אני באמת חושבת שזה יציל אותי", היא אומרת על המיזם הנוכחי, בתקווה שזה יובל אל השילוב החמקמק בין היכולת להתפרנס מאופנה, לבין הרצון להשקיט שלום בלב כיוצרת בעלת אמירה. "אני מרגישה שכביתי, ולחזור ולעבוד באופן קטן יותר וממוקד יותר, שיכול להיות יצירתי יותר, זה מעיר אותי. מחדיר בי אנרגיה. אני אוהבת פרינטים, טקסטורות ואני רוצה לחזק את זה. יש גם דגמים של מכנסיים שאני רוצה לחזור אליהם".
השאלה היא תמיד האם יש קהל שאוהב אופנה שלא מוצא את מבוקשו אצל המעצבים בארץ, כי הם כבר מייצרים אופנה שמרנית. זה מעין מעגל שמזין את עצמו
"אני חושבת שהסוג השני של הלקוחות, אלה שאכפת להם ורוצים אופנת מעצבים, הצטמצם. יש העמסה על השוק. כבר לא יודעים לאן ללכת, ולאנשים יש יד הדוקה יותר על הכיס. בכלל, התפיסה של הצרכן, ואת זה אמרתי תמיד למותגים מחו"ל יש יותר רשות להימכר. לאנשים קל להבין למה חולצה של הוגו בוס תעלה 800 שקלים, ולמה חולצה של מעצב ישראלי לא יכולה לעלות 400 שקלים. יש מהו בחינוך שלנו שישראלי זה פחות טוב".
את לא חושבת שדווקא ייצור בהזמנה יפגע בחדשנות שלך, כי זה אולי לייצר בקשות של אחרים?
"לא. כי אני אייצר דגמים. אצור סמפל ואז אפשר לעשות דוגמאות נוספות, להתפרע ולחזור למה שעשיתי לפני 10 שנים. רוב האנשים שקונים אצלי לאחרונה הם אנשים שפגשו אותי, שהייתה להם אינטראקציה איתי. אני נהנית מזה. אני לא רוצה לשבת מאחורי לוגו. חשוב לי שאני אוהב את מה שאני עושה ושאנשים יאהבו את מה שאני עושה".
זה אומר שאולי את רוצה לפנות לקהל צעיר יותר?
"לא. לא נראה לי. אני רוצה לפנות אל גילאי 28 ומעלה. אנשים שמעריכים עבודה ישראלית ומעריכים אמנות ועיצוב. בקו החליפות אני הייתי רוצה לפנות לשוק ההון".
ואת לא מפחדת שנעליים בחלון, ולא בגדים, יביאו לתוצאה הפוכה?
"החנות תישאר, הלוגו ישאר. אני אציג כמה דגמים בחנות, וגם בחנות שמלות כלה סמוכה, שכבר ביקשתי מהם להציג בובה בחלון הראווה. אני לא אנונימית. אם לא הייתי 10 שנים בשוק, לא הייתי עושה את זה".
טווח מחירים לחליפה בתפירה אישית: 2,280-2,800 שקלים
ליאת זרמון, 050-7889999, דיזנגוף 171 תל אביב
