רגעים לאחר שתמו חגיגות הסילבסטר בסוף השבוע האחרון, שיחרר טום פורד לאוויר האינטרנט את סרטון תצוגת האופנה שערך בניו יורק לפני כשלושה חודשים. עבור רבים זהו רגע של שיא דרמטי, לא רק משום שתצוגת האופנה סימלה את חזרתו לשוק אופנת הנשים, מאז עזב את בית איב סן לורן וקבוצת גוצ'י בשנת 2004, אלא בעיקר כי חזו בה בזמן אמת רק כמה עשרות בודדות ומסוננות היטב של צופים נחשבים. מהלכה של תצוגת האופנה עצמה לא הודלף אל מחוץ לאולם עד עכשיו, למעט מספר תמונות בודדות במגזין הראפרס באזאר.
אל תפספס
גם אם המטרה הרשמית למבצע הצבאי-סודי הזה, הייתה ניסיון להימנע מחיקויים, בפועל השמירה הכפייתית על תוכן התצוגה היא מימושו של הטריק הישן ביותר בתורת יחסי הציבור. במשך חודשים, עולם שלם של קנאי אופנה לא פסק מלדבר על התצוגה ולפתח ספקולציות על תוכן שלא ראו. למעשה, הפעם הראשונה בה הקהל הרחב ערך היכרות עם הקולקציה, מעבר להערות אגביות של עורכי אופנה, הייתה בפרסומים במגזיני אופנה בחודש שעבר, חודשים אחרי התצוגה בניו יורק. הראשון היה הווג האמריקאי, שהקדיש הפקת ענק מתוקשרת לדגמי הקולקציה. מיד אחריו צצו אחרים מסביב לגלובוס שהתנדבו לאורגיית הענק, מעמידים לכבודו של פורד פרויקטים ושלל עמודים מצולמים היטב. הווג הצרפתי, למשל, הגדיל לעשות ואף הזמין אותו לתפקד כעורך אורח של גיליון דצמבר 2010. לכל הדעות, זהו קמבק המנוהל באופן מושלם.
אחרי שהורם סוף סוף המסך האחרון מעל לקולקציית קיץ 2011, וניתנה הזדמנות להביט בה לא דרך צילומים אלא בתנועה ועל מסלול, היה אפשר לחזות ביצירה במלוא תפארתה. כפי שכבר היה ידוע בעבר, כל אחד מהעיצובים בקולקציה נוצר עבור דמות נשית גדולה, מביונסה ועד לורן האטון (שאף דיגמנו בתצוגת האופנה) והסגנון הכללי נשאר נאמן לכתב ידו של פורד. "הסבנטיז זה מה שאני אוהב. יופי רך, מוחשי, זה מה שאני אוהב", ציין פורד באזני שרה מוהר מהווג האמריקאי את הדבר אותו ניסה לבטא, דרך חליפת מכנסיים מתרחבים מנומרת, בעלת דשי-ענק, שמלת גדילים מרשרשים בצבע כחול-אלקטריק או מעיל טרנץ' לבן ששוליו נחתכו.
אולם, ככל שממשיכים לבחון את הקולקציה היא מתגלה כיצור מטריד במיוחד. יש בה מימד שאינו מסעיר, למרות שהעין יודעת כי היא נפגשת באופנה משובחת. קרקס המציצנות, שציווה את חשיפתה שלב אחר שלב כפתיחתה של מניפה איטית להחריד, אולי יצר סקרנות, אך גם גרר אפקט הפוך הוא הגביר את הוואקום המתוח בין היצירה עצמה לבין הכותרות שהשיגה, והדגיש את העובדה שהיא לא יותר מקולקציה אסתטית ובינונית. לפחות ביחס לרעש התקשורתי שמקיף אותה.
מעל לכל, זוהי קולקציית קמבק המתפקדת כאוסף להיטים, שכל מטרתה היא לעורר את שעתו היפה של המעצב וליצור חוט מקשר בינה לבין ההווה. אבל מעצם היותה כזו, היא רחוקה מלהיות מסוגלת לחדש ומעל הכל, היא אינה רגישה לזמן. וכך, בקולקציה יש ייצוג לכל אחד משיאי פסגתו של פורד רמזים לרומנטיקה ההיפית בשמלת מעטפת ושאל צמרירי; שיחזור של החליפות המפורסמות והבנויות; או גלאם רוק מסמא העיניים באוברול שחור וצמוד בעל שובלי-שרוול ארוכים אבל היא חסרה הגשה מוצקה, ומהפכנית, של רעיון גדול. במילים אחרות, זהו המשך ישיר למה שעשה לפני שבע שנים, מבלי לקחת בחשבון שפרק הזמן זה עבר בינתיים, ומה שהסעיר בסוף שנות התשעים, אינו מספק באותה המידה היום.
באותו האופן שקולקציות הגברים של פורד נטועות עמוק בהלך הרוח רחב הכתפיים של שנות החמישים, קולקציית הנשים שלו מסוגלת לשחזר נשיות גדולה רק מתוך התפרקות נוסטלגית על עידן של שיחרור מיני. בימים שפקד על גוצ'י, בשנות ה-90, הוא שיחזר את הדיסקו של שנות השבעים, כעת הוא משחזר את עצמו משחזר את שנות ה-70. כמעט שאי אפשר להימנע מהקביעה, שכל הפרובוקציות ותדמית הילד המתגרה והפרובוקטיבי נותרו רק במסעות הפרסום שלו. בבגדים אותם הוא יוצר, לעומת זאת, פורד נותר חתיכת שמרן, שמאמין בכוחו של זוהר ישן. כי העוצמה הנשית, כמו גם אותו מושג של 'גלאמור', נעוצה כולה בהגברתן של קלישאות מגדריות (השמלות של פורד הן הרבה יותר משמלות, הן אירוע; החליפות הגבריות, מצ'ואיסטיות יותר מכל שחלם עליו איב סן לורן המנוח). כל זה אולי אסתטי מאוד, ובעל תנופה, אבל ספק גדול אם הקולקציה הנוכחית הייתה זוכה לפסיק של תשומת לב לולא שמו היה חתום עליה.
באופן אירוני, על אף כל מאמציו של פורד לפתוח את השנה בתרועות שמו, בשנת 2011 יש אופנה גדולה בהרבה. המינון המדוייק של טעם רע, כבר אינו מספיק כדי להרשים.
