לא מעט תיקים ושאר אקססוריז של לואי ויטון, נראו על הקהל שהגיע לחזות בתצוגת חורף 2012 לגברים של בית האופנה הצרפתי, שהוצגה ביום חמישי האחרון בפריז, בתחנת רכבת ישנה, בחלקה הדרומי והמתוייר פחות של העיר. פירגון כזו הוא מקובל אמנם, אך במקרה של לואי ויטון הוא מצביע על דבר חשוב נוסף, בעיקר על השלמתו של התהליך שהחל ב-1998 עם התמנותו של מרק ג'ייקובס למנהל הקריאטיבי של לואי ויטון, שהפך את המותג מחברה שמרנית למוצרי עור למוצר אופנה מובהק. אגדה עירונית לפיה לפני מספר שבועות נאלצו הבוטיקים של לואי ויטון לסגור יום אחד את שעריהם מוקדם יותר, משום שלא נותר להם מספיק מלאי למכירה, ממחישה את השיא אליו הגיעו בלואי ויטון. הסיפור, אגב, עדיין מעסיק לא מעט מקהל צרכני האופנה בעיר, הרואים בכך, ובצדק, עדות לנוכחותו הלוהטת של בית האופנה בסדר היום.
על הרקע הזה, יהיה זה רק טבעי שקולקציית הגברים לחורף הבא תיזכר כאחת המשמעותיות של בית האופנה. מאז שהושק קו הביגוד לגברים לפני כעשור (בניגוד לתיקים, בעלי היסטוריה של מעל למאה שנים) הוא תמיד נוהל כשחקן משנה שמרני ויקר, לקולקציית מוצרי העור והאקססוריז, שגרפה לרוב את מירב תשומת הלב, הן מצד המבקרים והן מצד הקהל. מעולם לא הייתה בשורה מרחיקת לכת בקו הגברים 'לואי ויטון הום', שהיה רובו ככולו פרקטי מאוד ועמוס במונוגרמה המפורסמת. אך בחורף 2012 יחסי הכוחות משתנים. על אף שהוקצה מקום של כבוד למיני מזוודות ושאר פאוצ'ים, את מרכז הבמה, באופן פיזי ורוחני, תפסה קולקציית אופנה עשויה לפרטים שהיה בה וזהו החידוש העיקרי חתירה לרוח אנרגטית של נעורים, אף רמז קל למרד.
בעוד שפול הלברס, המעצב הראשי של לואי ויטון לגברים, טען באופן רשמי כי ההשראה העונה ערבלה בין מראם חמור הסבר של חברי כת האיימיש בארצותה ברית לסוריאליזם הבלתי מובן של דיוויד לינץ' , ספק אם עין בלתי מזויינת הייתה מבחינה בקונספט החמקמק. מבין האורות האדומים (ואדום-כתום היה צבע מפתח בקולקציה) והחושך היחסי ששטפו את המסלול, היה אפשר להבין כי בגדול, הרבה יותר הולם לכנות את הקולקציה כמפגש בין טון מעט חמור-סבר, לפריטי מפתח, האסופים בצורות הגשה שונה מהמקובל הבנאלי. דוגמנים בבלייזרים ברכיסה כפולה וקרדיגנים סרוגים בגזרת אוברסייז, צעדו במורד המסלול כשחגורת עור או בד חיצונית חובקת את קו המותניים שלהם, משרטטת טורסו נוקשה וקצר.
אל אלה הצטרפו מכנסיים מחוייטים רפויים הנקשרים בצד האגן, בדרך המזכירה דווקא מעצבים חתרניים יותר ככריס ואן אש, והפיחו בנעשה רוח נונשלנטית. אולם, בזכות פלטת גוונים נוקשה של כמעט רק שחור-לבן-אדום, היוקרה לא איבדה מעוצמתה ואף עיצוב על המסלול לא הפך לאגבי.
דיטיילים נוספים, השאולים מדרך לבושם הסגפני של האיימשים הרימו ראשם מפעם לפעם, בפרשנויות עכשוויות, לפרקים גם ספורטיביות. וסט ניילון פתוח בעל צווארון מעוגל או עליונית קפוצ'ון שנכרכה סביב האגן הם דוגמאות בולטות, כמו גם רכיסות נסתרות על פני שאר ז'קטים (חברי הכת, לעיתים קרובות, אינם משתמשים בכפתורים). הסוריאליזם, אם מישהו עדיין ניסה לאתר אותו, הציץ לקהל חיבורים משונים ומעוררי עניין בין פרטים. כמו למשל עבודות פאצ'ים מדוייקות שיצרו בלוקי צבע על חליפות, הופכות אותן ברגע למודרניות מאוד.
קל לשער, שבלואי ויטון שאפו ליישר קו עם קולקציית הנשים ההיפר-טרנדית שלהם ולכן גם היו מוכנים להסתכן, עדיין בזהירות מסויימת, עם רעיונות שגם אם עשויים להראות בלתי מובנים בתחילה, מסמלים התחלתה של גישה אחרת. האמת היא, שהמהלך צלח ברמה כזו, שלולא שלט הניאון אדום ובוהק בקצה במסלול, הנושא בגאווה מהבהבת את שם המותג, רבים היו עשויים לחשוב בטעות שמדובר בבית אופנה אחר לחלוטין ונועז הרבה יותר. אחרי הכל, זוהי מגמה של התעוררות ופניה אל חזית חדשה הקורצת אל קהל נועז יותר.
כל זה לא מנע כמובן את הצגתו של אוסף תיקים חדשה "Damier Infini" (דמייר לנצח). זוהי וריאציה נוטפת עושר, מנקרת עיניים ומעוררת תאווה של ממש לדוגמת 'הדמקה' המפורסמת של תיקי לואי ויטון, הקיימת כבר עשורים כמשבצות חומות, שנהביות ואפורות על בדי קנבס מצופה בחומר פלסטי. בקולקציה הזו, שתיכנס לבוטיקים רק לקראת אמצע אוגוסט 2011, הדוגמה הועברה אל עור רך בצבעיה האחידים של שחור-לבן-אדום להבה, במעין הטבעה מעודנת פי כמה מהמקור. מלבד מזוודות קופסתיות, לא היה אפשר להתעלם מפאוץ' כמעט קלמרי, שנתלה סביב חגורת המכנסיים, ותיק דוורים קטן, בעל אבזם זהב מחודד, שעורר בקהל רחש של קריאות עורבניות. כל שנותר לנו הוא לברר, האם תאושר השמועה על פתיחתו של סניף גדול יותר של לואי ויטון בקניון רמת אביב. סניף, שאמור להכיל את קולקציות רחבות פי כמה מאלה הקיימות בחנות הקטנטנה בכיכר המדינה.
