בריח של דפי כרום

קולקציות קיץ 2011 של מותגי העל, העירו מתרדמת את כל מי שהשתעמם מתעשיית האופנה בעונות האחרונות, בשל עיצוב שאנן ותועלתני, שכנראה נראה למעצבים כמו התשובה הנכונה למשבר הפיננסי שתקף את העולם. הצצה לקולקציות הקיץ שנראו בתצוגות שבועות האופנה, גילו כי הן נשענות על צבעוניות חד-משמעית כשהרבה מהנוחיות המוכרת נותרת מאחור. בחינה של הקמפיינים הרואים אור עם סיום תקופת התצוגות, תנסה להבהיר האם מדובר בגחמה מרעננת אך חד פעמית או בהלך רוח חדש ומנחם שאפשר להתרפק בזרועותיו.

ההצלחות העיצוביות הגדולות של קיץ 2011, נשענות על ההבנה שאופנה אמיתית ומעניינת היא אופנה צורנית, שבה הקווים שעושים את הפריטים הופכים לבלתי נשכחים. בהרבה מובנים זה הסיפור של הקולקציה של פראדה. מעבר לפרוות הצבעוניות והדפסי הבננות, הייתה זו התמונה של הכובעים המפוספסים עם השוליים הרחבים, שנתלו ברכות על גב הדוגמניות, שהזכירו היכן נתונה העוצמה של האופנה – במסגרת. בהמשך לכך, גם הקולקציה של אקריס הפתיעה ברובה. המינימליזם שלה הבהיר עד כמה לא מדובר בנונשלנט, כי אם בגזרות מתוחכמות שיכולות להותיר את התוספות מאחור.

מעבר לצורה, בחלק מהקמפיינים יש שיבה אל צבע וחומר בעלי משמעות, שמבהירים שלא מדובר כאן ברצון לייצר פאר והדר, אלא לייצר עניין כמעט אינטלקטואלי ובהרבה מובנים אנטי-פופוליסטי, כמו למשל בקולקציה של בלנסיאגה, שעשתה שימוש בהדפסי אבירים. ייתכן שזו הייתה הסיבה לכך שבחלק מהקמפיינים, הקולקציות כמו מסתירות את הייחוד שהפגינו בתצוגת האופנה. כאילו הצלם בחר רק להעמיד דוגמנית ולהישען על יופייה או אישיותה כדי לקבל אייטם קצר.

מי שנותר נאמן לאמת שהתהלכה זקופה על המסלול שלו היו פראדה, שלא נגעו בסטיילינג של המסלול, ויצרו את אחד מסרטוני הווידאו הממכרים ביותר של העת האחרונה. אחרי שטשטשה את המיניות המוכרת והאוניברסלית של המין הנשי על המסלול, מיוצ'ה לא בחלה באמצעים ומתחה אותה גם אל תוך הקמפיין. האנדרוגיניות מעולם לא היתה מושכת יותר.

אבסטרקטיות מוחלטת נראתה בקמפיין הנשים של ז'יל סנדר. ראשה של הדוגמנית נחתך ואת הבמה קיבלו הבגדים והצבעים של הקולקציה, בוהקים, רכים ונשפכים והשוואתם לצבעי מים מתבקשת. בהרבה מובנים, אפשר לזהות אבסטרקטיות גם בקמפיין המודרניסטי של אקריס, שבו מצולמת הדוגמנית Hannelore Knuts על רקע בניינים אפורים, בקיפאון שמשווה לה את המראה של בובת ראווה, בעיקר כשהבגדים שלגופה מייצרים חוסר תנועה קפואה של פינות משולשות.

אל מול יצירות המופת הללו, הקמפיין המפוחד ביותר הוא ככל הנראה זה של איב סן לורן. מככבת בו אריזונה מיוז והוא צולם בווילה מרוקאית, כהקדמה לתערוכה רחבה שתעסוק בהשראות של הווילה של איב סן לורן במרקש. אך מי שיביט בתמונות הקמפיין לא יוכל לנחש שמדובר בווילה מרוקאית והבחירה בחצר, כמו גם התנוחות הסתמיות של מיוז, שנשענת על דקל או מצולמת לפני הבריכה ברגליים פסוקות, הופכות את הקולקציה המעניינת לנמוכה ויומיומית, לעתים אף המונית.

בין שני הקצוות הללו, של הטוב והרע מאוד, עומדים בתי האופנה שניסו לייצר יותר מסתם פריים, ואף בנו סצינה ועולם סביב הקולקציה. בלואי ויטון יצרו סצינה הדוניסטית בעזרתן של פרייה בהאה ארקסן, ראקל צימרמן וקריסטן מקנמרי. הצבעוניות והחדות יצרו מלאכותיות מוחלטת, אך ניכר שהקמפיין נשען בעיקרו על הנשיות הבולטת שלו, ופחות ניסה לחשוב מה מוצאה של הקולקציה.

מה שלגיטימי אצל ויטון, הפתיע בקמפיין של לנווין. גם כאן נוצרה סצינה מבויימת היטב של ריב נשים בשמלות ערב, על רקע חדר נאה. אך הדמיון לשתי אחיותיה הרשעות של סינדרלה, כמו גם היעדרו של מעוף ברמת הסטיילינג, הפכו את זה למוכר מדי.

לואי ויטון ולנווין הם מבתי האופנה החזקים ביותר וחבל מאוד שמשם, כמו גם מצד בלנסיאגה, הקולקציה לא הצליחה להתרומם אל מעבר לדוגמנית והעמידה הנכונה.

זה מפתיע, בעיקר בעונה שבה בתי אופנה קטנים יותר, כמו ז'יל סנדר וורסצ'ה מצליחים לעשות את זה יותר טוב. אולי מדובר בפחד שחש כל נתין איתן שמעוניין לשמור על מעמדו. שפינוזה טוען שהדיקטטור הוא השליט שהכי פוחד מנתיניו. אם נתרגם את זה למותגים שבחרו בפרשנות מאוד בטוחה לקולקציות שלהם העונה, יכול להיות שתתגלה פחדנותם של החזקים.