אחת הדרכים הקלות בעזרתן אפשר להעביר ביקורת על נשים, כוללת התייחסות לפטיש שיש להן לנעליים. ההנחה שהפריט היחסית קטן הזה, הוא זה שישפיע על כל מה שיבוא ויעלה מעליו (וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על יציבה), נתפסת כמוגזמת, לעתים אף כתירוץ נוסף בניסיון לטשטש את קיומה של התמכרות. כל מי שרואה כך את תחום ההנעלה, בעודו לא מבין את התשוקה הבלתי נלאית לנעליים, רואה אותו כמכלול, ולא יודע להפריד בין חלקיו הנשגבים לחלקיו האחרים.
המעצב כריסטיאן לובוטין, מוכיח עונה אחר עונה, שלנעליים שלו יש נשמה. המסר עובר, לא רק בחלונות הראווה או בעיצובים הפרטניים, אלא בעיקר דרך הקמפיינים שלו, שבהם בלי דוגמניות הנעליים הופכות לשחקניות הראשיות, כשלכל אחת תפקידה הייחודי.
שיתוף הפעולה הראשון של לובוטין עם הצלם Khuong Nguyen החל בעונה שעברה. בזמן בו היסטריה של אליס בארץ הפלאות כילתה כל פינה. Nguyen העביר את הדגמים של לובוטין לעולם מרחף, אפוף ערפל ומיני דימויים שלקוחים מעולמה של אליס.
העונה, נמשך הקשר בין השניים בתמונות קמפיין שלוקחות כל דגם נעליים לעולם שלו. כך למשל, נעל בעלת עקב גבוה ולא דק, שנשענת על פלטפורמה קדמית בוורוד בהיר, ובעיטורם של ניטים, עולה על מסלולו של דינמיט; פלטפורמת שעם סגולה בלקה נגררת במים שקופים על ידי כלבי בלונים; בעוד סטילטו קלאסי תחת הפרשנות של לובוטין לקלאסיקה מרחף בעזרת מצנח ענוג שמזכיר את מטריות שרבורג האלמותי; וכאשר מגיעים לעקבים נוצצים וגסים במידה, הרומנטיקה נעלמת מהפריים לטובת עצירה חורקת בשלולית, או קור מקפיא בפריים אחר.