לעשות שורה

ארבע שנים אחרי שהאחיות מרי-קייט ואשלי אולסן (24), החקוקות בזיכרון הקולקטיבי כשתי התאומות מסדרת הטלוויזיה 'צער גידול בנות', השיקו את מותג הלקשרי THE ROW, הגיע הרגע להודות כי גימיק ה'סלבריטיז-עושות-אופנה', שאולי תרם בזמנו ליחסי הציבור, הוא כעת חסר משמעות. לא משם שהאופנה מתבררת כרעה, אלא בדיוק להיפך. קולקציית חורף 2012 שהציגו השתיים בניו יורק בתחילת השבוע, בפני מספר מצומצם של צופים, הוכיחה כי גם הן נופלות למקרה המוזר של ויקטוריה בקהאם - עוד סלב שמתבררת כמעצבת מוכשרת. על אף כל הספקות, והרים של ציניות מנומקת מצד מבקרי אופנה, האחיות אולסן מתגלות כעת לא רק כמקרה של סגנון אישי מרשים ('בוהו-שיק נוודי' מרושל בכוונה). אלא בעיקר, כאוחזות באחת הקולקציות המדויקות של סבב התצוגות האחרון.

חורף 2012 של THE ROW הוא רגע מסעיר של אלגנטיות רדיקלית, תלת מימדית באופן שבו היא נגעה בכל פרט בקולקציה. בעוד שהיה אפשר לחשוד כי האחיות אולסן בסך הכל מנצלות את האפקט הפומפוזי שמעוררות פרוות ועורות על ידי שימוש מופרז בהן (כובעי שועל א-סימטרית, שמלת עור קרוקו ושאר הדפסים מנומרים על מעילים שעירים) הרי שהקביעה רחוקה מלמצות את הדין עם העיצובים עצמם.

מסעיר, קודם כל כי מדובר ביצירה בוגרת כל כך, בעלת שיק כמעט רדיקלי בטוטאליות שלו, בייחוד לאור גילן וגילו הצעיר של המותג. מלאכת מחשבת של פרופורציות והשראות שטובלות בהד פולקלוריסטי מרוחק (מרוסיה ועד אירופה), שמצליחה להעמיד כהלכה מעיל עליון מחוייט בצהוב-כורכום עמוק, חד ומעורר כמיהה חמה באחת, מעל לחולצה גברית לבנה, עניבה תואמת וחצאית מיני משורטטת, או שמלת צמר בקווים חסכניים המלווה בכיסוי ראש אדיר, מוגזם ואקסרווגנטי. הנשי והגברי מסתבר, תמה כמעט נצחית במושגי האופנה המודרנית, עורבלו כאן כך שהראשון מיוצג על ידי הפזרנות (ואי אפשר שלא להזכיר שוב את כמויות הפרווה) והשני – דווקא עם העדרה. שני הקצוות נשזרו בכל אחד מהמראות, וחוזקו היטב בנעלי מוקסין שטוחות.

שנית, הקולקציה הזו גם מממשת קפיצה מטאורית בהיסטוריה הקצרה של THE ROW, ולא רק משום שהן גם הציגו באותה ההזדמנות את אוסף התיקים הראשון שלהן (שמכוון גבוה עם תיק גב מעור קרוקו) . כמותג שהתחיל את דרכו כאוסף של עיצובי קזו'אל בסיסיים, חסרי חשיבות וחסרי תוחלת, ושכלל את עצמו אט-אט, כאן הוא מתברר – לפחות באופן יחסי - כביצת פברז'ה מהודרת ועריכה מבריקה של סגנון. במילים פשוטות, הן השיגו רף של יוקרה שמעצבים אחרים עמלים שנים כדי לגעת בו. זהו רגע מכונן, שמסיט את הדיון הציבורי מההיסטוריה של התאומות כשחקניות בסיטקומים או כמתלבשות מחוננות, אל התמקדות בעובדה שהן, ללא ספק, מעצבות אופנה, ללא שום אפולגטיקה או סייג. מסתבר, שאהבה עצומה לאופנה יכולה להיות פרודקטיבית מאוד.