לא יושבים רגע על התחת

"הגיליון הזה שוב עלול להיראות כמגזין עירום שיקי. אבל 'פרפל פאשן' הוא לא מגזין סקס שמתחבא מאחורי חזות של אופנה. אנחנו מעדיפים לראות עירום בדרך שבה רולאן בארת ראה אותו – נקודת המוצא הבסיסית של סגנון. עירום, מטביע את חותמו על הזמן, יחד עם ארכיטקטורה, אופנה, מוזיקה ואמנות". המניפסט הזה, שכתב אולבייה זהאם עורך מגזין האופנה-אנטי-אופנה הצרפתי פרפל פאשן, פותח את גיליון קיץ 2011 האולטרה-מיני של המגזין, ומבהיר דבר אחד בסיסי שמתרחש בימים אלה. עולם האופנה מבקש לחוות מחדש תחושה של שחרור מיני, משמעותי מספיק כדי שייחשב רגע בהיסטוריה, וזה מתבטא במגזינים השונים ובקולקציות העונתיות עצמן. אתגר לא קטן כאשר לוקחים בחשבון שממילא עולם האופנה כיום, על שלל הקולקציות, הפקות האופנה והקמפיינים שלו, פרוץ לגוף החשוף יותר מאי פעם.

אז איך יוצרים תחושה של שחרור, כאשר הכל נדמה כמשוחרר ממילא? בהקדמה להפקת אופנה שצילם טרי ריצ'רדסון, מסביר זהאם ש"כדי לחגוג את הוויברציות האנרגטיות של קיץ 2011 יצרנו מחדש את האווירה של אחוזת פלייבוי, פארק שעשועים אוטופי בו נערות בבגדים סקסיים וצבעוניים טיילו בחופשיות מסביב לבריכות... כמה חבל שמקום כזה נמצא רק בראש שלנו, או בתוך קירות לבנים של סטודיו".

בתיאור הזה נעוצה הסקרנות המחודשת של יוצרי המגזין מנושא המין. לא במקרה מתארים זהאם וריצ'רדסון את הלוקיישן והקונספט כאחוזה דמיונית, משוחררת ודקדנטית. בעידן שבו כל עירום הוא פוליטי, הם רוצים לפנטז התרחשות מינית שכביכול מנותקת מהעולם החיצון, שהיא לא סקסיסטית ולא חשופה לכוחות מבחוץ. לכונן זווית שמאפשרת חופש מוחלט, נטול הקשרים חברתיים.

משכנע או לא, המהלך הזה, שמשתקף לאורך המגזין, מזכיר חלק מהרבולוציות שהתרחשו בשנות ה-70. התוכן של הגיליון מפגין נוודות (אחד הערכים של ילדי דור הפרחים), וחלק מההפקות צולמו במקומות נידחים בעולם (בין היתר גם בצומת סדום, בסמוך לים המלח). הגיליון גם מצטט את הערך הגלום בסיסמאות 'האהבה החופשית', שהיא מעל לכל סקס חופשי, דרך הצגה מקסימלית של גופות מעורטלים. המעניין הוא, שהגיליון אינו מנסה ליצוק תוכן מיני לקולקציות שהוא מציג, אלא מיישר איתן קו. מותגי העל חוזרים בקיץ הקרוב לסבנטיז ולצבעים נועזים, מתוך כוונה לגרום לאופנה להיות בוטה שוב. מכאן, שפרפל פאשן בסך הכל קורא נכון את מפת הטרנדים שקוראת לכולנו לקום ולהתפרץ.

אפשר להניח שהקולקציות הפרועות שהציגו רוב בתי האופנה לעונה הקרובה, דחפו גם את המגזין הדו-שנתי הבריטי LOVE, להקדיש את הגיליון החדש שלו (שהתפרסם בשבוע שעבר) לאנדרוגיניות. כך, על הדרך הוא מספק עמודים על עמודים של הפקות אופנה שיש בהן לא רק איברים שפונים אל השמש, אלא גם רצף מעורר השתאות של אינסוף מגדרים על הסקאלה. כפי שקטי גראנד, עורכת המגזין, ציינה בעצמה כי "יש פה נשים שנראות כמו גברים, גברים שנראים כמו נשים, וגברים שנראים כמו נשים שנראות כמו גברים". ויש אפילו נשיקה מתוקשרת בין ליה טי, הדוגמנית הטרנסקסואלית של ז'יבנשי, וקייט מוס.

בדרך שבה LOVE הפשיט את הדוגמנים והדוגמניות שלו, הוא יוצר רגע של כנות, ששורשיה נעוצים באותה כוונה להביט בעיניים קרועות על מציאות, ובכך לספק חופש אולטימטיבי. האג'נדה שיצרו מעצבי האופנה לקיץ 2011, בעצם העמדתן של קולקציות עוכרות שלווה ותובעניות, סללה את הדרך לרצות ולשבור עוד ועוד ועוד טאבו וגבולות שמורים היטב. אפילו ברברי השמרניים העלו למסלול טייץ עור כסוף וניטים ולואי ויטון שיחקו עם הדפסים מנומרים בצבעים ניאוניים.

העדות המוחצת לכך שאנו עדים לתופעה מתרחבת של גישה מיוחדת לעירום, נראית בעובדה שהיא נוכחת גם מחוץ לשני המגזינים הללו, שהם פרובוקטיביים בלאו הכי. עלעול זריז בגיליון מרץ 2011 של הווג הבריטי, מגזין שמרני למדי ושפונה לקהל רחב פי כמה, יגלה כמה וכמה חזות חשופים וסיטואציות עירום ספק תמימות, ספק פורקות עול, שהיו נעדרים ממנו בעבר. ואם המהפכה הגיעה עד לאחד מקובעי הטעם החשובים בעולם – עוד רגע והיא כבר דופקת על כל הדלתות.