דורין פרנקפורט, אחת המעצבות הבולטות בישראל בשלושת העשורים האחרונים, סוגרת את קו בגדי הגברים שלה. העובדה שמדובר בליין שנחשב לאחד החלוצים באופנה הגברית הפוסט-מודרנית בישראל, הופכת את ההודעה לדרמטית, אולי יותר מכפי שהיא מצטיירת בקריאה ראשונה. לבגדי הגברים של פרנקפורט יש שורשים עוד מראשית דרכה, בסמוך לשנות השמונים, והם נלבשו על ידי מיטב הסלבס של אז. היא זו שאחראית לתלבושת האייקונית של שלום חנוך המצולם על עטיפת אלבומו 'חתונה לבנה', הלבישה את להקות הקליק ותיסלם, ועיצבה את בגדי החתן של הדוגמן ליאור מילר בשנות התשעים.
את הקולקציה הראשונה לגברים הוציאה פרנקפורט בשיתוף עם ראש אינדיאני ב-1981, במסגרת לייבל שנקרא Catwalk, שכלל אופנת קז'ואל לנשים ולגברים. את הדגמים הציגו חברי להקת תיסלם, אשר שימשו כפרזנטורים לעיצוביה גם בשנים הבאות. שנתיים לאחר מכן, בזמן שהיא עדיין מעצבת באופן פרטי לסלבריטאים מקומיים, נפרדה פרנקפורט מהמיזם ופנתה להקים את מותג האופנה הנושא את שמה, שהתמקד בין היתר גם ברוח העמימות המגדרית של התקופה, עם ליין יוניסקסי, שהתבסס על ג'ינסים ובדים ממוחזרים.
באמצע שנות ה-90 קיבלו הגברים קו חדש משלהם, עם קולקציות שהתחדשו בקביעות פעמיים בשנה. ליאור מילר דיגמן את הבגדים שעוצבו בסגנון חלוצי, שביקש להתיך בין מאפיינים ארצישראליים (כמו מכנסי שרוואל הנרכסים בשרוך), לבלייזרים מחוייטים ושאר פריטים הנחשבים קלאסיים בארון הגברי. אלה קיבלו פרופורציות, שהקהל המקומי לא היה רגיל בהן.
"כשהתחלנו את קו הגברים DF, זה היה כמו חייזר. פתחנו גם חנות גברים ברחוב גורדון בתל אביב (שנסגרה לקראת 99' ואוחדה עם חנות הנשים ברחוב דיזנגוף ל.ש.)", מספרת פרנקפורט על המיזם. הקמת נישה של 'בגדי מעצבים לגברים' בימים בהם הקטגוריה הייתה רחוקה מלהיות מקובלת, הפכה להצהרת כוונות ממשית, ובעלת ערך ייצרי ועכשווי, מצד מעצבת אופנה בעלת רקורד. פרנקפורט הצליחה למגנט את הטיפוסים האמנותיים שבנוף התל אביבי, ובאופן טבעי, אולי גם מתבקש, האג'נדה המנוסחת דרך מכנסיים בלוניים ובלייזרים עשויים מבדי ברוקד, חילחלה גם אל אוכלוסיית החתנים ("אלפים!"), שמצאו בצבעים הבהירים והחזות הכללית ששוברת מהנורמה, מפלט מקוד החליפה המחוייטת והשמרנית. וכך, בעזרת אותם חתנים והתייחסות קבועה מצד התקשורת, נגעה פרנקפורט גם בתודעה שנמצאת מחוץ לגוש דן.
פרנקפורט, שהתפתחה תחת סיסמה של עיצוב וייצור אופנה בישראל, החזיקה עד כה שלוש קולקציות רשמיות נשים (המחולק לאוסף בוגר וצעיר יותר); קו יוניסקס בעל מאפיינים קז'ואליים כחולצות טי ומכנסיים רחבים; וכאמור, קולקציה לגברים, שהייתה קיימת בגרסתה המוכרת משנת 1995 עד היום, ושנותרה במידה מסוימת לאורך כל הדרך 'חייזרית', בדרך בה נמנעה מהמיינסטרים ונמכרה בסניפים ספציפיים של רשת המעצבת. כך או כך, היה ניתן להבחין בעונות החולפות, ובעיקר בשנה החולפת, בהצטמצמות ניכרת בנוכחותה.
"אני ממשיכה לעשות יוניסקס", עונה פרנקפורט לשאלה המתבקשת על סגירת הקו והסיבות לכך, רובן קשורות לעובדה שהולכים ומתמעטים המקומות המאפשרים תפירה של בגדים מחויטים, הנחשבים כדורשים מיומנות גבוהה מאוד, בישראל. "את כל מה שאני יכולה לייצר בארץ אני אמשיך. אבל המפעל האחרון שייצר בגדים מחויטים בארץ נסגר וזה די טראגי".
אי אפשר לפנות למקומות אחרים? הרי מעט מהקולקציה של הנשים נתפר בכל זאת בחו"ל
"כל עוד בתמהיל הכללי יש פחות מ-20% שמיוצר בחו"ל, ואת המחויטים המיוחדים לנשים אני אכן תופרת בחו"ל, אני יכולה לחיות עם זה. אבל אצל הגברים יותר מ-80% מהקולקציה היא מחויטת. זה אומר שאנחנו נצרך לייצר את הקו כולו בחו"ל. זה לא מתאים לאג'נדה שלי לייצר בארץ. הגענו להחלטה פנימית. גם כשמשהו מצליח צריך להגיד לעצמך 'עד כאן'."
"או שבונים מערך ייצור בחו"ל או שמחליטים שאני לא עומדת בקריטריונים שלי ושל הלקוחות שלי. אני פשוט לא יכולה לתת מענה למחוייט בארץ. המחוייט הוא בנפשי. כשאתה מסתכל על אופציות הייצור כאן הן פשוט אינן. זה מפחיד."
ייתכן שההחלטה נובעת מהעובדה שאולי אין מספיק גברים שרוצים בגדי מעצבים?
"לא. שיהיו בריאים יש מספיק. האנשים הכי שווים לובשים אותי".
פרנקפורט מוכנה להודות שההחלטה הזו, דרמטית ככל שהיא נשמעת, לא חייבת להיות סופית, אלא עשויה לשמש כפתח לתוכנית חדשה. "מצד שני, אנחנו כן במשא ומתן לשיתוף פעולה. לא רעיון שלנו, אלא פנו אלינו לאחרונה", היא רומזת אך לא מוסיפה על אופציה אחרת, בה היא תעצב יחד עם בית אופנה או מותג אחר, אשר תתן לה לעכל בקלות גדולה יותר את האפשרות כי הקו לא ייתפר בארץ. "זו בדיוק המכשלה, לכן אני לא מצליחה כל כך לעשות את ההכרעה. זו החלטה מוזרה לי מאוד".
עצוב לך לסגור את הקו?
"אנחנו לא נמשיך להחזיק משהו שנצטער עליו. יש לי רקורד של אדם די פרגמטי. אם אשכנע מעצבים צעירים לייצר בארץ אז אולי בעתיד יקימו פה שוב מפעלים למחוייטים. זה שמשהו נסגר לא אומר שהוא לא יפתח מחדש".
יש נקודת זמן אחת שזכורה לך במיוחד מהקו לגברים?
"ההתחלה הייתה הכי מרגשת. זה היה כמו ליצור שפה. וכשאני עושה דין וחשבון אז בהחלט נוצרה פה שפה, שהתחילה אפילו לפני תיסלם. ב-95 התחלתי עם מראה אחר, אולי יותר ישראלי. יצרתי מראה שאני מאוד גאה בו. האם אחסר לאנשים או למעצבים מיפן שלבשו אותי? אני מקווה שכן".