'פיתוי'. זו המילה שהייתה מרוחה בענק, בכל הטיה אפשרית ובכל מרקם, על קולקציית חורף 2012 של גוצ'י, שהוצגה השבוע על מסלול מכוסה שטיח שחור (שגם הפך את נקישות הסטילטו ללחישות מגרות), במסגרת שבוע האופנה לנשים במילאנו. פרוות שועל בצבעים ניאוניים, עורות אקזוטיים ולא מעט חייטות איטלקית לפי הספר, הוכיחו ללא עוררין, כי הייתה זו הקולקציה האקסטרווגנטית ביותר שהעלתה פרידה ג'אניני, המנהלת הקראטיבית של בית האופנה, מאז קיבלה את מושכות העיצוב לידיה ב-2006. אם בעבר התקשתה לאזן בין הצורך המסחרי ליצירתה של אופנה בעלת ערך (יש שראו בה בעבר אשת עסקים מחושבת ולא ליוצרת אמוציונלית), הרי הפעם נפלו כל החומות, או המעצורים, בדרך לרקיחתה של יוקרה במובנה? הטהור והמזוקק. בעשר דקות של תצוגה, הוחזרה לבית האופנה ההילה הדורסנית והממגנטת, הכמעט מחו?ללת מבחינה מוסרית, שדבקה בו בימיו של טום פורד בשנות התשעים.
בין אם ג'אניני דמיינה רגע קולנועי עם אנג'ליקה יוסטון בשנות ה-70, או פזרנות מטורזנת ברוחו של אוסקר ווילד, כוחה הארוטי של הקולקציה (שהרי ולמוחצנות של עושר יש תמיד עוצמה מינית) נבע מהפרטים שבה ואופן ההגשה שלה. לצד כובעי לבד רחבי תיתורה שהוסיפו ריחוק ומיסתורין לדוגמניות על המסלול (וכובעים מסוג זה הם הבשורה הגדולה ביותר לחורף הבא, לשני המינים), מערכות הלבוש עצמן היו פשוטות באופן יחסי חצאיות ברך שנלבשו עם בלייזרים הדוקים ומגפי רכיבה, או מעילי צמר ברכיסה כפולה שצוותו למכנסיים בגזרה מתרחבת. אולם הדרך בה הן סוגננו הפכה אותן מאוסף בגדים תפור בשלמות, לסנסציה.
קשת צבעים מחשמלת ובלתי רגילה לעונה קרה, תיזזה בין טורקיז-מרחיב-אישונים לגוונים מטאליים של דבש, פוקסיה ובורדו, לעיתים קרובות בעת ובעונה אחת, מעצימה כל מרקם; צעיפי-זנבות-שועל בוהקים, בדומה לטריק של פראדה מהעונה הקודמת, הפיחו רוח בורלסק בחליפת טוויד אפורה; גם חצאית עיפרון מינימליסטית, אפילו שמרנית במקצת, קיבלה חיים חדשים בזכות ז'קט עור נחש צבוע, שאין לו דבר במשותף עם נפשות רגועות. שלא במקרה, הצללית ההדוקה קיימה מערכת יחסים דיסקרטית, עם רוח הס?פר של איב סן לורן מלפני ארבעים שנה.
מלבד העובדה שהקולקציה הזו היא מתכון בטוח להוצאת נשים מדעתן, ולפתיחת ארנקיהן, היא גם נקודת מפנה בהיסטוריה עמוסת הדרמה של גוצ'י ולא רק מכיוון שהיא סמוכה לחגיגות 90 השנים להקמת בית האופנה. אפשר לומר שזו הפעם הראשונה שג'אניני, שניסתה שוב ושוב לשחזר את שנות השבעים והשמונים אך העלתה טון ריקני, הצליחה לנסח את מה שרצתה לומר בשנים האחרונות עוצמה נשית המשולבת באלגנטיות של עושר ישן, שיש בו בדיוק את המינון הנכון של נובורישיות. עכשיו, כל שנותר הוא להתמסר.
וידאו: רויטרס
