בתצוגת פראדה שהתקיימה בסוף השבוע במסגרת שבוע האופנה של מילאנו, הציגה מיוצ'ה פראדה חורף של מעילי שמלות, שנמצא עמוק בשנות ה-60 מבחינת הגזרות והחומרים, אבל מוותר על המיני כמעט לחלוטין. במקביל העניקה מיוצ'ה במה לשנות ה-20 הצוהלות, בעודה מצמידה לשמלות חגורות נמוכות, כאלה שלא מחזיקות דבר.
החגורות לא היו האובייקט היחידי בקולקציה שלא הצליח לאחוז במשמעות פרקטית. המגפיים שליוו את כל הקולקציה תיעתעו את העין, כשיצרו את הדימוי של נעלי הבובה שלהן צוותו זוג גרביים שנמשכים עד הברכיים. אם בעור הנחש שהציף את הקולקציה, ואם בעורות חלקים ובמנעד רחב של גוונים דהויים, המגפיים הבובתיים הללו היו שם בכדי שכל דוגמנית שתעלה על המסלול תייצר במבט ראשוני דימוי תמים, ילדי כמעט.
החלק האחורי של המגף, לעומת זאת, חשף סיפור אחר לחלוטין, כזה של נשיות מעוצבת לעילא. זאת בעזרתם של עקבים עבים ומפוסלים בגובה לא מתפשר. אך זה לא היה החלק היחידי ששינה את הסיפור בזמן שהדוגמנית הסתובבה. חלק מהשמלות חשפו את הגב על כל מערומיו, ויצרו בלבול בקשר לדימוי שזה עתה נצפה, כשהדוגמניות הישירו מבט אל הצופים.
מיוצ'ה השאילה לאופנה התלת ממדית (שמתמסרת יותר ויותר לווידאו, כשהיא מרגישה עירומה בנוכחותו של צילום הסטילס בלבד), את החד ממדיות של עולם הציור. בדרכה שלה, החד ממדיות הזו שירתה אותה בכדי לייצר דמות עגולה, נשיות מורכבת, שלרגע אחד חושפת צד כזה, וברגע אחר מגלה שהיא לא רק ילדה טובה, שהיא גם מתוחכמת, ולעתים אפילו סקסית בעת ובעונה אחת.
שמלות המונדריאן של פראדה, למשל, שהזכירו את שמלות המונדריאן של איב סאן לורן, תוך הישענות ברורה על הקווים החותכים והשטוחים של היצירות המודרניסטיות הללו, בחרו לא לשעתק את היצירות באופן מובהק ומוחלט. כשהשיא היה ככל הנראה ברגע שבו הסתובבו הדוגמניות, ואז נעלמו היצירות המוכרות לטובת בד/קנבס שחור וחלק. במובן הדואלי הזה, ניתן לומר שזו הייתה קולקציה חד ממדית למדי. כזו שיצרה הפרדה מוחלטת בין החלק הקדמי לאחורי.
את הסיפור הנעים הזה, שהגיע לסיומו עם שמלות מסנוורות ונוצות אווריריות בצבעים רכים, ליוותה מוזיקה שהיתה יכולה ללוות את אחד מסרטיו של דיוויד לינץ', לו זה היה רוצה להבהיר לצופה שלו ברגע זה או אחר, שהתמונה היפה הזו רחוקה מלהיות מושלמת. שיש בה אפילו מוטיבים נסתרים של סכנה.
מיוצ'ה הנכיחה את הסכנה בעזרת התיקים שליוו את הקולקציה והאופן שבו הם נאחזו בצמוד לחזה, מי בעזרת השחלת היד לרצועה שעוזרת לאחוז את התיק, ומי בעזרת לפיתתו. התיקים בעלי הידיות העצימו את התחושה, שבצד לתנועה הרכה של הדוגמניות מתקיימת לה פינה חשוכה. הדוגמניות אחזו בתיקים אלה כך שהידיות מופנות קדימה, כאילו מעולם לא היה עליהן לשרת את כפות הידיים שאוחזות בהן. ההפניה קדימה של הרצועות העגולות השוותה להן דימוי של קנה אלגנטי של אקדח, ואולי אף של נשק כבד יותר.
ולקנה הרצוץ הזה אפשר, או שלא, לצרף את הכובעים של הקולקציה, שהיו סוג של הכלאה בין כובעי טייסים ישנים, לכובעי רחצה וכובעי רכיבה. המוטיב האחרון נכח בעיקר בזכות הרצועה העבה שהמשיכה בדרכה גם את הדימוי של הילדה הטובה, ואילו שני הדימויים הראשונים, של הטייס ועולם הרחצה, נכחו בגזרה העגולה שציפתה את הראש, מי בפרווה אפרוחית ומי באותו עור נחשי שליווה את הקולקציה במומנטים שונים.