עוד חוזר האימום

נעליים בעיצוב מקומי, הפכו כבר מזמן לעניין מובן מאליו. מאז תחילת שנות ה-2000, פריצתו של הגל הראשון של מעצבי הנעליים לשוק היחף של מדינת ישראל, רובנו התרגלנו לרעיון שיש כזאת חיה - נעליים בעיצוב ישראלי. עם זאת, בתוך כל שמחת הכחול-לבן הזו, ניכר לאחרונה, שחלק ממעצבי הנעליים שכחו שעליהם להיות אמונים על קו ייחודי, כזה ששמם יהיה חתום עליו.

ניתן לומר ששוק הנעליים הישראלי מורכב ממעצבים ותיקים, המעצבים כולם נעליים בעלות אופי דומה, לעומת מעצבים חדשים יחסית בשוק, שהביאו איתם קו ייחודי, כזה שמוציא את העוקץ מפועלם של המעצבים הקיימים.

התגובה הראשונה לניסיון לברר את הסיבות לתפנית הזו עם אנשי התעשייה בארץ, היתה הפגנה ברורה של צמא לדבר, אם על בעיית הזהות שרבים הסכימו איתה, ואם על הקשיים שחווה התעשייה המקומית, שספק אם עומדת כלל בקריטריונים של תעשייה.

הגל הראשון של מעצבי הנעליים יצא ברובו מבית הספר בצלאל, שמתגאה ברשימה נאה של בוגרים שהפכו מזה כבר למותג. ביניהם שני בר שפתחה את המותג שלה בשנת 2003, ענבר יוסיפון ל-shoemaker שהוקם בשנת 2004, שלי ואלון סתת-קומבור ל-couple of שמעצבים נעליים משנת 2000 וקובי לוי ל-Design Kitchen, כשלאחרונה החל לעצב גם עבור המותג שולה לצדה של שני לקס. לצדם, ומבלי לקחת חלק בתוכנית לימודים מסודרת, החלה גם מעצבת התיקים דניאלה להבי לעצב נעליים בשנת 2004.

כולם החלו לעבוד בתעשייה שלא היתה קיימת למעשה. "שנות ה-70 וה-80 היו תור הזהב של תעשיית הנעליים המקומית", אומרת נינה רוזין, מנהלת בית הספר גילדה לעיצוב נעליים, ומספרת על מפגש עם אחד מבעלי המפעלים הגדולים שהיו פה אז, נעלי רוזי. "הם ייצרו נעלי נוחות שהיו אופנתיות, והצליחו מאוד, אך בעקבות תחילתו של יבוא נעליים מסין לארץ, נאלצו לצאת לגמלאות בכוח. אף אחד לא האמין שזה יקרה, אבל הייבוא מסין מחק את תעשיית הנעליים המקומית. כך שבסוף שנות ה-90, המעצבים הצעירים היו מנוף לתעשייה חדשה. הם הצליחו לאשש תעשייה שלא היתה קיימת ואני מורידה בפניהם את הכובע".

המעצבת שני בר טוענת שההתפתחות של התעשיה היא בגדר אשליה, "התעשייה נשארה אותו הדבר – אותם ספקים, אולי אפילו פחות, ופחות בעלי מקצוע. כשאני התחלתי היה מפעל אחרון בארץ של עקבים, כשעבדתי על הקולקציה הראשונה הוא שיחזר לי תבניות של עקבים משנות ה-60. זו הייתה האבן האחרונה של התעשייה. מפעלים הלכו ונסגרו וגם מפעלי ייצור למיניהם הפכו למפעלונים והם הולכים ומתכווצים. מעבר לכך יש בעיה של בעלי מקצוע. זו תעשייה נכחדת כי אין דור חדש של תפרים ושל כל האנשים שפיזית עושים את הנעליים, אז מה שקורה הוא שהשוק אולי פורח מבחינת מעצבים אך לא מעבר לכך".

אחרי הגל הראשון של המעצבים הגיע הגל השני, שהפעם יצא ברובו מבית הספר לעיצוב נעליים אקילס. בית הספר העצמאי שהוקם על ידי עדינה שונברג, מעצבת נעליים שרכשה את השכלתה בארגנטינה ולאחר מכן באנגליה. אקילס הוקם בספטמבר 2005, ונסגר שנתיים לאחר מכן. שונברג שבה לארגנטינה, אך בשני מחזורים הצליחה להוציא אל השוק בוגרות בולטות שביניהן מיכל מילר, אחת אחת, ליבלינג, לוקה ואוליב תומאס.

החלל שנותר אחרי סגירתו של אקילס התמלא מהר מאוד על ידי הקמתו של בית ספר גילדה, שנפתח בנובמבר 2008, על ידי רוזין וגל שוקרון. בית הספר, שעבר לא מזמן למשכן חדש בתל אביב, מציע קורס שנתי משולב בעיצוב נעליים ותיקים לצד קורסי ערב ממוקדים יותר, שעניינם פריט אחד מעולם האקססוריז. גילדה מצטרף למגמת האופנה של בצלאל שמציעה קורס בעיצוב וייצור נעליים החל משנת 94. עם השנים התפתח הקורס הזה לתוכנית שמתחילה כבר בשנה ב', שבמסגרתה הסטודנטים מקבלים הכשרה מקצועית-טכנית רחבה, הכוללת מיומנויות עבודה בעור, שיטות עבודה, תכנון בנייה, ובסוף כמובן מוצר מוגמר.

לעומת המסגרות המלאות של הגילדה ובצלאל, בית הספר שנקר, מציע רק קורס בחירה אחד לעיצוב נעליים. נחום דויד, מרצה מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שעיצב לרשתות שונות והיה בעל מפעל הנעליים מטרו, מספר כי "לקורס יש ביקוש רב. במהלכו הסטודנטים עובדים לפי נושא או השראה שהם בוחרים ובעקבותיו הם יוצרים קולקציה של חמישה דגמים, שרק אחד מהם יוצא לפועל. את הקולקציה הם מעצבים על תוכנות שונות, אבל העשייה ידנית". מעצב נעליים בולט שיצא משנקר הוא עודד ארמה, שמעצב נעלי גברים שלא מפחדות מעיצוב אחר. ארמה סיים לימודי עיצוב אופנה בשנקר בשנת 2007, אך את הכשרתו כמעצב נעליים קיבל ב"לונדון קולג' אוף פאשן", שבו סיים לימודי עיצוב נעליים בשנת 2009.

בחזרה לטענתה של בר, כי התעשייה התפתחה רק ברמה של המעצבים, הרי שבתי הספר השונים מוציאים לשוק אכן אך ורק מעצבים. יש מחסור במודליסטים, שהוביל את בר, כמו גם את סתת-קומבור לחו"ל. כשרוזין נשאלת באשר לאפשרות שתחת ידה ייצאו גם תפרים ומודליסטים, היא משיבה באופן מפתיע ש"יש סטודנטים המעוניינים להפוך לבעלי מלאכה, אך המציאות בשטח היא שמשרות של תפר ומודליסט לא משתלמות, משום שבמקרה הטוב הן משרות של שכר מינימום. לכן רוב הסטודנטים שואפים להיות מעצבים". היא ושוקרון מנסות כבר כמה שנים לייצר התעניינות בקרב משרד העבודה להכשרת בעלי מלאכה לתעשייה, שכן אלו קורסים יקרים לתפעול שזקוקים למימון ממשלתי. "לדעתי זה הכרחי על מנת שהתעשייה המקומית תצליח לשגשג ללא עזרה של פועלים זרים מיובאים", מציינת רוזין.

מעצב הנעליים קובי לוי מציין שהמטרה אליה מכוונים המעצבים, היא אחת מהבעיות העיקריות. "כולן עושות ללקוחה X, וכשללקוחה הזו יש הרבה דברים משותפים, גם המוצר מתחיל להיראות דומה". אך באותה נשימה הוא מסייג את דבריו, "אני לא חושב שהמעצבים מעצבים אותו הדבר, אבל זה מתחיל בלקוחה. הן רוצות שזה יהיה נוח כי פה אין קוד לבוש, אז זו נעל שצריכה להיות כזו שאפשר להשתמש בה תמיד, ועם השימושיות הולכות הפנטזיות על הסטילטו".

הלקוחה הנעלמת הזו חוזרת בשיחות רבות. דניאלה להבי מציינת, ולא מממד ביקורתי, בערך את אותו הדבר. "הלקוחות שלנו מחפשות שילוב בין פרקטיות לאופנה, מאוד חשוב להן שיהיה להן נוח. הן רוצות לתת לעצמן את האפשרות לעמוד על הרגליים כל היום מבלי לשבור אותן עם עקבים". ברוח הזאת מציינת אסתי דרורי חיות, המעצבת תחת השם shoestory, כי מאז הקולקציה הראשונה שלה רק דבר אחד השתנה, "בקולקציה הראשונה שלי לא הייתה לי אף נעל שחורה ועכשיו לכל דגם שאותו אני חולמת בצבעוני יש גרסה שחורה, כי גם אני רוצה למכור בסופו של דבר".

בר, שמייצרת נעליים בעלות עקבים מ-1.5 ס"מ ועד 8 ס"מ, ומוכרת גם בחו"ל, רואה בבירור את ההבדלים בין השווקים. "באירופה יש נעליים לערב וליום, ויש גם קנייה אחרת של נעליים, אין זוג שנקנה כדי לשמש כל יום ביום-יום, אלא רכישה של כמה וכמה זוגות. בארץ הלקוחות מאוד מתלהבות מהעקבים הגבוהים שלי, אך בסופו של דבר קונות את העקב הנמוך".

אך אם נשאיר את הלקוחה לרגע בצד, נגלה שיש בעיות יותר גדולות שמובילות את הקו העיצובי לפיו חלק ניכר מהעקבים נראים אותו הדבר, לצד אימומים עגולים מוכרים. התעשייה, היא ככל הנראה הבעיה האמיתית של מי שמעוניין לייצר נעליים בארץ. המעצבת מיכל מילר, שמיוצגת היום על ידי חברת "911 אופנה", מציינת כי, "הרבה מעצבים שמתחילים כיום בקטן, חייבים בתור התחלה להשתמש במה שיש לשוק המקומי להציע. כדי לחסוך בעלויות, הרבה מהם משתמשים באימומים קיימים, ולא בונים אימומים משלהם. בנוסף כף הרגל הישראלית, שהינה רחבה יותר מהאירופאית, מחייבת שכל האימומים יהיו רחבים".

באמצע השיחה עמה רוזין קופצת לתחום אחר לחלוטין – מטבחים. "את מכירה את הסיטואציה הזו שאת מזמינה איש מקצוע הביתה, כדי לבנות לך מטבח, ואת אומרת לו בדיוק מה את רוצה ואיך, ואז הוא עונה לך את התשובה הישראלית 'אי אפשר'. ואת לא מבינה במטבחים, אז את שואלת, 'מה כן אפשר?', ובו ברגע הוא מוציא לך סטוקים שהוא נתקע איתם משנות ה-80?". אותו הדבר קורה, לטענתה במפעלים המעטים שנותרו כאן. היצרן מסתכל על העיצוב של המעצב הצעיר וחדור המוטיבציה ואומר לו, "אי אפשר", אם אותו מעצב לא מכיר את המקצוע מבפנים, הוא ימצא את עצמו ככל הנראה, עם עורות מעונות קודמות ועם עקבים ואימומים שנחלקים בין כל מי שלא אמון על ייצורם בעצמו. לוי מספר בהקשר זה כי, "הבאתי למפעל אחד נעל גמורה, והוא הסתכל על הנעל הגמורה ואמר לי, 'אי אפשר'. אבל בסוף הם עשו את זה, ובגלל זה חשובה הטכניקה, כדי להגיד לבעל המלאכה מה לעשות ולא לעמוד מולו חסר אונים".

הניסיון להוציא מהמפעלים את מה שהם לא רוצים לעשות בפעם הראשונה, יכול ללכת לשני כיוונים. דרורי-חיות מספרת שמעבר לכך שבתחילת דרכה היא נזרקה משלושה מפעלים, הרי שהיום חלק מהמפעלים הבינו את הפוטנציאל הכספי שטמון ברצונם של המעצבים. "בהתחלה הייתי צריכה להיות יום-יום בייצור וגם להוסיף כסף לכל אחד מהפועלים כדי שיסכימו לעבוד על הנעליים שלי". אך כאן לא מגיעות העלויות לסיומן, שכן מי שמעוניין בכתב יד משלו צריך לדאוג שיהיו לו אימומים משלו, ועדיף גם עקבים משלו.

מבין המעצבים ששוחחנו איתם, רבים ציינו שהם עובדים עם אימומים משלהם. בר היא אחת היחידות שמתחילת דרכה עבדה על אימומים משלה, לצד אחרים שלקחו את הזמן להתגבש בכדי לייצר גם את האימומים שלהם. הסיבה לשימוש בחומרי גלם קיימים הם מחיריהם. בר מספרת ש"קשה למעצב מקומי לחדש כל עונה אימומים, כי העלויות מאוד גבוהות". עם זאת, היא ציינה שהיא משתדלת לחדש עד כמה שאפשר, ושמעבר לכך היא מוסיפה כמעט כל עונה עקב נוסף לקולקציה.

בר הייתה היחידה שציינה את סוגיית ההעתקות שמגיעות מכל כיוון. "זה נורא קשה שעל בסיס יומיומי נעליים שלי מגיעות לכל מיני מפעלים כדי להעתיק אימומים וגזרות. לפעמים אלה נעליים שמגיעות למודליסט שלי בארץ, וזה עוד לפני שדיברנו על עקבים שאני מפתחת פה, עושה עליהם המון טסטים ובסוף הם מגיעים לידיים אחרות".

"שוק הקומפוננטים בארץ הוא מאד דל ומוגבל. כולם קונים באותם מעט מקומות את חומרי הגלם, ואם אתה לא מעצב בעצמך את האימום, הסוליה והעקב סביר להניח שדגמך ידמו לאלו של כולם", מציינות גם אלמוג וייס ומירה גפני למותג אחת-אחת, שכתב היד שלהן מאוד ברור, ויוצא דופן ביחס לשוק המקומי. ועדין יש את מי שלא מוכן לתת למציאות לעמוד בדרכו. שלי סתת מספרת שכשהיא ובן זוגה אלון החלו לייצר נעלים, במרתף קטן, אי שם בשנת 2000, הם עבדו על אימומים מוכנים, אבל הם עיצבו אותם מחדש. מבחינתה, "מעצב נמדד בראש ובראשונה ביכולות שלו, ביכולת ההמצאה שלו. אי אפשר להפיל הכל על הקשיים המקומיים. מעבר לכך, אנו חשים, לא פעם, כי העובדה שהיינו חלוצים בתחום בישראל, אפשרה לנו להעז, להמציא וליצור". דרורי-חיות מוכיחה את טענתה של סתת עת היא מציגה בפני שני זוגות נעליים שנשענים על אותו אימום, אך נראים שונים לחלוטין האחד מן השני.

ועם כל הבעיות הללו, שגוררות עלות מאוד גבוהה של ייצור ובסופו של דבר של תמחור, אפשר לחזור ללקוחה הישראלית. לוי מספר בחצי חיוך איך בתחילת דרכו, כשעבד לשוק הכלות גילה את המקום שבו הישראלי לא מסתכל על המחיר. "כלה תשלם גם עשרת אלפים כי זה לא קשור לחיים. עשיתי את זה בתחילת דרכי, והזמינו נעליים, ושם המחיר לא היה רלוונטי". דרורי-חיות מצרה על כך גם כן, "הישראליות אוהבות הנחות. הן לא מוכנות להעריך עבודה ולשלם עליה את המחיר המבוקש. ופה הקשיים הגדולים שלנו, מכיוון שהשוק סך הכל קטן. ואז בסוף כדי למכור אנחנו עושים הנחות, והרווחים נעלמים איתם". דרורי-חיות מודעת לכך שהסיפור שלה קצת שונה, שכן היא רחוקה מלהיות מסחרית. אולי מסיבה זו להבי מגיבה להצפה היחסית של השוק, בשלוות נפש מפתיעה. "נכון לאחרונה חלה עליה בכמות מעצבי הנעליים ויש תחרות יותר גדולה אבל זה מבורך כי יש דרישה והלקוחות קונות ובוחרות את מה שהן אוהבות. ובנוסף, ברגע שיש כזה שפע מי שלא עומד בסטנדרטים הן מבחינת העיצוב והן מבחינת האיכות, לא שורד. זה תהליך טבעי", היא מסכמת.

יש גם את מי שלא רואים את אותו הדמיון. יוסיפון ביניהם, כמו גם עודד ארמה. יוסיפון מצדה מדגישה הן את העיצובים שלה, אך גם את אלה של אחת-אחת, ואילו ארמה אולי מתוך העיצובים שלו, שנושאים אימומים גיאומטריים וחדים בחלק מהעיצובים, לא רואה את אותו הקו העיצובי שהפך לביקורתי מצדם של הלקוחות.

רוזין מבקשת להיות סלחניים כלפי השוק המקומי, שכן למותג יש אבולוציה, ולוקח לו זמן להגיע למקומות מסוימים. באספקט זה היא מזמינה את כולנו לחכות לקולקציה הבאה של ליבלינג, בעוד בר מספרת גם כן שעם היציאה שלה לחו"ל, קולקציית החורף שלה הולכת להיות מאוד מפתיעה, שכן שם טווח האפשרויות שלה גדל עד מאוד. לוי, מצדו, מציין כמורה בגילדה שבא במגע עם סטודנטים ש"עכשיו יש צמא מצד הסטודנטים להיות חדש, מקורי, אחר". רוזין ממשיכה אותו גם מכיוון אחר, כשהיא מדווחת על כך ש"מתחיל לקום דור בארץ שחשוב לו להיראות טוב. שיש לו חיים שהם לא רק גידול ילדים או עבודה ברפת".

לוי מציין נקודה נוספת שיכולה להועיל להתקדמותם של המעצבים, והיא אופן העבודה. "בארץ המעצב הוא גם היצרן וגם המשקיע, זה מאוד מאוד קשה. בחו"ל, המעצב הוא מעצב, ואז מזמינים ממנו סחורה, והוא מייצר בהתאם. אין סיכוי שהוא יתקע עם סטוקים". את ההבדל בין שני אופני העבודה הוא רואה כעת בעבודתו למותג שולה, שם הוא אמון רק על העיצוב.

מלבדו, יש נכון לעכשיו רק מעצבת אחת שמיוצגת על ידי גוף כך שהיא לא צריכה לשאת בעלויות של הייצור ואו להיות אמונה על שיווק. מיכל מילר שמיוצגת על ידי 911 אופנה, והיא יכולה כעת להתרכז אך ורק בעיצוב. מילר מציגה את הקולקציה שלה בשואו-רום שלהם, ואז מייצרת לפי הזמנות. היא כבר לא עובדת לפי קונסיגנציה, "שיטה שהיא בלתי אפשרית עבור המעצב", מציין לוי. אך מעבר לכך שהיא נוטלת על עצמה פחות סיכונים, היא מספרת שהעבודה עם 911 אילצה אותה לעמוד בלוחות הזמנים של חו"ל. אני עובדת עכשיו שנה מראש, וזה מחייב אותי לעבוד רק עם עורות מחו"ל, שכן בארץ אין את חומרי הגלם של העונה הבאה שנה לפני".

אופציה נוספת שעומדת בפני המעצבים המקומיים היא יציאה לחו"ל. כשאני שואלת את ארמה כיצד הוא מצליח להתקיים מקו מצומצם שמיועד לגברים (לא בדיוק קהל היעד המסחרי ביותר) הוא לא מבין על מה אני מדברת. ארמה משווק את הדגמים שלו בחנויות של אופנת סגל ובסקצ' ובמתחם התחנה. אפשר להניח שבעוד שבאופנת סגל רבים מחפשים נעליים לאירועים, אז לסקצ' מגיעים אלה שמחפשים אופנה, ומכאן הפנייה הישירה שלו כמעט לכל מי שהוא קהל פוטנציאלי עבורו. אך מעבר לכך הוא מספר שהמותג נבנה עם אוריינטציה לחו"ל. רוזין מבינה לדבריו, ומספרת שהיום יש בגילדה סטודנטים שמראש מייעדים אותם לחו"ל. היא מפתיעה בעודה מספרת על התגובות החיוביות מאוד לעיצוב הישראלי בחו"ל. באירופה הקלאסית, אותם דגמי אמצע מושכים את העין, ופותחים את המעצב לקהל חדש לחלוטין.

אופציה נוספת שלוי תומך בה היא יצירת הקו העיצובי שלך לצד דגמים מסחריים יותר, שאינם מנותקים מהאופי של המותג, אך פונים לקהל רחב יותר. בהרבה מובנים, ארמה כבר הבין זאת, וניתן למצוא בקולקציה שלו דגם אחד שאינו מאתגר את הגבר הלא אופנתי. בר, שמספרת גם היא בחיוב על המכירות שלה בגרמניה, מציינת כי הזוגות שמטפסים עד 8 ס"מ, נמצאים שם כי היא בונה קולקציה, אך היא מייצרת אותם בכמויות קטנות ביותר, לצד דגמים אחרים ופרקטיים יותר שנמכרים ביתר קלות.

דרורי-חיות, שאינה מוכנה לוותר על העיצובים שלה, מלבד יצירת זוג אחד בשחור מכל דגם צבעוני, פונה לדרך אחרת. קצת פחות אופטימית מזו שהפגינו כולם. "אני עוזבת את החנות שהייתי בה בשלוש השנים האחרונות, כי העיצובים שלי לא מתאימים לצורת העבודה הזו. לפחות לא בשוק הזה. בהמשך יהיה לי סטודיו שלשם יוכלו לבוא לקוחות, יהיה לי ייצוג במקום אחד או שניים, והייצור שלי יהיה קטן. לקוחות שיחכו לסוף עונה לא ימצאו מידות. במקביל אני מנסה להיכנס גם לשווקים אחרים".

מבלי להסתכל על העתיד, ניתן לקוות כמו שני לדבר אחד ברור ומוחלט, "אני חושבת שכל מעצב צריך ואמור לרצות ולשאוף לשפה וקו משלו, כי אם לא זה סוג של קונפקציה. ואני לא רוצה להגיע למצב של חולצת המעטפת שחווינו בשוק העיצוב המקומי בתחום ההלבשה".