אם צריך לבחור דימוי אחד שיהלום את הבוטיק הוותיק של המעצב ירון מינקובסקי, הפועל מעל ל-10 שנים בצפון רחוב דיזנגוף בתל אביב, סביר להניח שהמילה ג'ונגל יכולה לשמש היטב את המטרה. זהו קומפלקס רחב ידיים, שבמרתפו מערך יצירה ותופרות עמלניות, בקומת הכניסה חלק הארי של הקולקציה העונתית, ואילו בקצה גרם מדרגות נוסף אוסף ורסטילי יותר באופיו, שאמור לכוון אל קהל לקוחות שנאלץ לבחור בכיסוי על חשבונה של חשיפה. המקום, כפי שכבר ניתן לשער, מכיל מספר שיא של פריטים, שרכים בוהקים ומבריקים שרובם המכריע מתגלה כשמלות ערב במובן הראשוני ביותר שלהן, כשהתואר 'נוצץ' חובר אליהן בכל ממד אפשרי. עם זאת, אצל מינקובסקי (48) - שמעורה בעולם האופנה המקומי מאמצע שנות ה-80 וברזומה שלו אפשר לספור רגעים בגוטקס ("הקריאייטיב של קולקציית 'ירושלים של זהב' זה שלי") ובגדעון אוברזון הממלכה הזו קסומה מעט פחות מהמצופה.
ראשית, אי אפשר להתעלם מכך שכמעצב שהיה מעורב בהפקות פופולריות כמו 'רוקדים עם כוכבים' מצד אחד, ותצוגות אופנה רבות משתתפים ואירועי התרמה לעשירון העליון מהצד השני, החשיפה אותה קיבל בשנים האחרונות הייתה בעלת היקף מיניאטורי. רשתות אופנה מהירות נכנסו, מעצבים חדשים ניסו את כוחם, ותיקים עשו קמבק, ובדרך פלא שמו נעלם מעט מהשיח. הסיבה, כך מתברר, קשורה בשני מאפיינים מרכזיים קהל ותרבות האופנה.
"כל שנה הייתי מעלה תצוגת אופנה בשיתוף ארגון וולונטרי, אבל השנה זה בוטל מסיבות אדמיניסטרטיביות", מינקובסקי עונה לשאלה לאן נעלם השובל שהוא מותיר אחריו. "אבל האמת היא שאני פחות רודף אחרי כותרות, ואני מתעסק עם לקוחות שלא רוצות את הפרסום", הוא רומז לעובדה ששמלותיו נמכרות באלפי שקלים ומופיעות בגלל מחירן במדורי רכילות מסוג העיתונים הכלכליים, ופחות במדורי האופנה. אלה לדבריו, בעיקר בפלטפורמות הפופולריות, מעדיפים פריטים זולים ונגישים יותר. כאשר מוסיפים על כל אלה גם את ההצהרה הנדירה בעולם האופנה "טוב לי. אני לא רוצה לגדול יותר" מתקבלת תשובה מגובשת למדי, ובהחלט רוויה תדריך יחסי ציבור, לכל סימני השאלה.
אבל המציאות שגורמת למעצבים בסדר גודל כזה להיות מודרים מהשיח, מתעקשת להיות פתלתלה, וסביר שהיא מעט שונה מטיעונים על קהל אקסקלוסיבי. בסופו של דבר גם מינקובסקי מודה בה. הרי אפשר למנות בקלות בני תקופתו וגילו שאינם זוכים להתעניינות כבעבר, מול אין ספור מעצבים חדשים, יבואנים ושאר שחקנים אחרים בשטח שזוכים להתעסקות כמעט אובססיבית. "לא נשארו מעצבים ואנשים בליגה שלי, כי יש כמות מוגבלת של צרכנים. אני פונה לפלח קטן, וזה פלח שקשה לתחזק". כאשר הוא נשאל מדוע העובדה שהקהל היום, גם בישראל, משכיל יותר במושגי אופנה אינה מתורגמת להשקעה במעצבים מסוגו, הוא מעיד על התחרות שנוצרה. "אני רואה שמלה שנוצרה בזארה ב-400 שקלים והיא מהממת. לי, מטר של בד עולה 400 שקלים... אני יחסית פסימי. הרשתות הגדולות יבלעו את הכול".
האמירה האחרונה שופכת אלומת אור דקה על אוסף שמלות הערב של מינקובסקי, ומבהירה מדוע מתקיימת בה חלוקה ברורה, גם אם לא מוגדרת. כמו חלון הראווה של הבוטיק, שמימינו צמד שמלות בוהקות בצהוב ואדום, קצרצרות ומזמנות מבט מתגרה, ומשמאלו שמלה אחרת, כבדה ואסופה פי כמה, גם הקולקציה מנסה להכריע בין חשיבותו של הטרנד, כאחרונת הרשתות, לבין העולם הישן, זה שעושר היצירה ושמו של המעצב היו מספיקים כדי לעורר עניין.
באופן הזה, קולקציית הקיץ מתנהלת באי נחת בין קצה אחד לאחר. שמלת משי המחולקת לפיסות של צהוב, ירוק וכתום מייצגת תמצית טהורה, בוטה ולא מרוככת למגמת בלוקי הצבע שהפכו לאחד הסממנים המובהקים של הקיץ הנוכחי בזכות קולקציות של בתי אופנה כז'יל סנדר או מרק ג'ייקובס. מידת הניסיון והכישרון של מינקובסקי ידעה להכריע ולממש את הרעיון לא בשכבות פסים כמקובל, אלא כקוביות גיאומטריות משורטטות בחדות. עיצוב, שהפיח רעננות מחודשת וכאילו הפשיט את שמלת המונדריאן האיקונית של איב סן לורן אם כל הקולור בלוקס - לשלב המתבקש הבא. בכלל, כל רפרנס לאופנה העכשווית הוא נקודת החוזק של העונה, כמו שמלת מקסי אוריינטלית - אסייתית, המורכבת משי מודפס בצהוב, שחור וכתום, כשביניהן נרקמות שנות ה-70 (באופן שטום פורד או מרק ג'ייקובס רואים אותן); או אחרת, ארוכה ואצילה מפליסה משי בצבע לבנדר. מהזווית הזו, עתירת הצבע והלהט, מינקובסקי נראה חיוני מאי פעם.
אולם זהו חריץ קטן מידי בממלכת השמלות השופעת של מינקובסקי. מתוך השאיפה הבלתי אפשרית לענות על קשת עצומה של טעמים, הקולקציה מצטופפת כאמור כעצים ביער ומתפרסת עד קצה אופק בלתי נראה. כדי לאתר את השמלות המדוברות כאן נדרש מסע חילוץ, משום שעל כל אחת מהן מסוככות אין ספור שמלות אחרות, שהדבר היחיד שמקשר בין אחת לשנייה היא התווית על הבגד. "בכתב היד שלי יש תמיד משהו מאוד הדור", מעיד המעצב על עצמו, וזוהי הגדרה קולעת משום שהיא כללית מספיק כדי לארגן תחתיה שמלת משי ירקרקה ואוריינטלית המעוטרת פיתוחי רקמה הודית יחד עם שמלת שסע נוטפת חזון מיני העשויה משי בטקסטורה טווסית, שכמעט מזכירה את פוצ'י בהדף הצבע.
הנקודה האחרונה אולי מסוגלת להסביר מדוע נעלם מינקובסקי מתודעת תקשורת האופנה, ומנגד נותר בראשן של נשים. הוא מתעכב על ייצור של אין ספור אופציות, לבישות וקולעות לקטגוריה הראשונית של הזוהר, אך זהו גם הדבר במסרס את כוחה הפוטנציאלי של הקולקציה אשר נכנעת למיני אבני זירקון או רקמה, על חשבונו של כיוון ממשי. בהיעדר רעיון גדול יותר ומוצק יותר, רק מפתה להתפזר לכל עבר. בעולם בו מדברים במושגים של קונספט, הוא נותר במושגים קריטיים ובסיסיים יותר של תפירה דקדקנית, בדי משי או של כוונה למצוא פתרונות לנשים מלאות. כל הערכים האלה יוצרים שמלות ערב מנקרות עיניים, אולי גם נוחות, אבל כמו בכל ג'ונגל, האפשרות ללכת לאיבוד היא אופציה שרק מבקשת להתממש.
ירון מינקובסקי, דיזנגוף 255, תל אביב.
מחיר: החל מ-3,500 שקלים
כל צילומי התמונות: דביר כחלון
סטיילינג: אביב אברמוב