מעניין להשוות בין קולקציית הקיץ הנוכחית לגברים של ברברי פרורסום (קיץ 2011), לזו שהוצגה אמש (שבת) במסגרת שבוע האופנה במילאנו לקיץ 2012. אם לפני כשנה כריסטופר ביילי, המנהל הקריאטיבי של בית האופנה הבריטי, היה עסוק בגוזמאות נוצצות על גבול הקלישאה, וספק אם אפשר לכנות אחרת את מכנסי העור ההדוקים ומעילי האופנוענים שכוסו בקילוגרמים של ניטים בוהקים, הרי לקראת העונה הבאה הוא מכריז על שינוי השווה ערך למהפכה. בגדול ביילי, שתמיד מצא נחמה בקלאסיקות של המותג אך פירש אותן לפי רוח הזמן, מנסה לחזור אל השורשי ביותר במורשת, ולהעלות מן האוב חזות המשווה לפריטים מגע של אומנות הנוצרת ביד. אווירה, שאפשר לכנות אותה כמעט מסורתית.
דוגמנים בכובעים קלועים המעוטרים פונפון תזזיתי, עלו אתמול למסלול. לגופם מעילי פרקה שקולרם הורם מעלה-מעלה, בירוק זית, בורדו או גוונים הנמצאים על רצף צבעי האדמה. המכנסיים, הדוקים באופן יחסי למגמה המבקשת להתרחב עד אין סוף, נעו בין מרקמים של אריגים גסים להדפסים אקזוטיים, שלא לומר אקסצנטריים, בולטים. חדי העין יכולו להבחין בין אין ספור דיטיילים, שכל מטרתם הייתה להחצין ארטיזינליות אלה לא היו קולרי פרווה על המעילים אלא רפייה שנארגה ונקצצה; כך גם פיסות עור שנקלעו למעין מיקרו צמות ושאר נגיעות המצריכות כביכול תשומת לב בלתי פוסקת ותהליכי עבודה עתיקים שגוועו עם המודרנה.
ביילי מביט אל העולם הישן ואל הצפון הרחוק. הרמז השבטי העבה שהושחל לתוך כמעט כל פריט בקולקציה, והוביל גם את פלטת הצבעים הבסיסית למדי, נועד כדי לרפרר אל פיסות מן ההיסטוריה של הממלכה המאוחדת. כובעי הפונפון ועבודות האריגה הזכירו לפרקים את סקוטלנד; מנגד, הדוגמאות הצפופות על הסוודרים ההדוקים, שנראים מרחוק כמו מכתמי צבע, התכתבו עם דוגמת ה'פייר-איל' הקלאסית שצמחה באותו האזור (וקודמה, אגב, על ידי אדוארד ה-8). המעצב אף לקח את הדוגמא רחוק יותר, והפשיט אותה לכדי סוודר שנתפרו עליו פיסות עור קטנטנות כפסיפס, גישה שהפיחה אווירה אנטי-טכנולוגית במובהק המדמה את כוונותיה של גישת הסלואו-פוד.
מהיכן הפרץ הזה לעבר? ביילי מכיר בעובדה הפשוטה שעולם ישן מסמל גם עושר ישן, ובעולם שבע הטכנולוגיות ערך רקמת היד גבוה מתוצר המכונות. בזמן אכזר בו רשתות האופנה מצמצמות פערים מול בתי אופנת העל (וזו, אגב, אשמתם של המעצבים הגדולים שנכנעו אל שיטות יצור זולות ומהירות), וההמון יכול לעטות על עצמו את חזותו של הממון, שוב נדרשת האריסטוקרטיה למצוא את הדרך לבדל את עצמה. ביילי בסך הכל נקט בטריק מוכר, שמשמש בשנה החולפת יותר ויותר מותגים בקטגוריה שלו החצנה של יצירה איטית, מסובכת ושורשית, כזו שאף רשת לא תוכל לשחזר באמצעי הייצור האוטוסטרדיים שלה.
מנגד, מסתבר שהדבר תורם מעט מאוד לאופנה עצמה. האווירה הכמעט מפגרת שאפפה את קולקציית הגברים של ברברי לקיץ הבא, אולי החצינה רב-גוניות אבל השאירה חזות לא אטרקטיבית של טעם מיושן שאין בכוחו לבשר דבר. המעילים נוצרו בדקדקנות, הצבע פיתה את המבט (בדיוק כפי שהתרחש בקוקלציות עבר של פראדה ודריס ואן נוטן), אבל החזרה אל הבסיס סירסה את תנופת ההמצאה.
מה דעתכם על הקולקצייה? ספרו לנו בפייסבוק
ומה מתרחש בקולקציות הריזורט?