הרגעים הגדולים של שבוע האופנה במילאנו

שבוע האופנה במילאנו לקיץ 2012, שנפתח ביום רביעי ה-21 בספטמבר ואכלס במהלך שישה ימים תצוגות אופנה של חלק מהמעצבים הגדולים ביותר בעולם, לווה גם בשערורייה קטנה. עקב החלטתו של בית האופנה גוצ'י, אחד מהכוחות האיטלקיים המשמעותיים בשוק הסטייל, להקדים את התצוגה ולקיים אותה ביום הפתיחה של שבוע האופנה, נכפה על דוגמניות מובילות להקדים את הגעתן למילאנו. הבעיה הייתה, שזה דרש מהן לנטוש את שבוע האופנה בלונדון עוד לפני סיומו, ומכיוון שמעמדו של שבוע האופנה במילאנו, וגוצ'י בכלל, גבוה יותר מזל של הבירה הבריטית, התוצאה הייתה היעדרות צורמת.

רצף התצוגות שהתקיים בעיר האיטלקית חשף המשך ישיר כמעט למגמת הצבע וההדפסים שהחלה בשבוע האופנה האחרון בניו יורק, אשר דוחקת החוצה כל סממן למינימליזם או לצבעי ניוד. אחרי שהמעצבים דשו שוב ושוב באופנת שנות ה-60 וה-70, בקיץ הבא הם פונים אל עשור זוהר ודקדנטי פי כמה – שנות ה-20 של המאה הקודמת. בין אם בהשראת סדרת הטלוויזיה אימפריית הפשע ובין אם מסיבות אחרות, חוזרות לארון שמלות בחצאיות שמוטות מותן, גדילים מתנפנפים, וקווים גיאומטריים חדים המתכתבים עם האסתטיקה הזהובה-שחורה של האר-דקו. מסביב, מתח אחד הודגש יותר מאחרים – זה בין הג'אז המחתרתי והפרוע לצ'ארלסטון המהוגן.

אם בעונה הקודמת דולצ'ה וגבאנה סימנו את נקודת הקיצון של טרנד הנשים בחליפות, עם הומאז' ברור לדמות האישה האנדרוגנית בשנות התשעים, הרי בקולקציה לקיץ 2012 הם עושים בדיוק את ההפך, וחוזרים אל אחד מסיפורי ההשראה הקבועים שלהם – האישה האיטלקייה הלוהטת, עזת היצרים וסוערת המזג. על מסלול שעוצב כרחוב מקושט, עלו דוגמניות בשמלות שנות החמישים, מעוטרות במיני פלפלים חריפים, עגבניות בשרניות ושאר ירקות, שהיתלו ברעיון עקרת הבית. המותניים מודגשים היטב, החצאית מכה בקו הברך, והכל נועד כדי להקצין את הישבן העסיסי והמעכס. במראה הלילה, הלבישו דולצ'ה וגבאנה את האישה שלהם במחוכים הדוקים ומכנסונים, אשר כוסו בהגזמה מודעת באלפי אבנים מזוייפות וצבעוניות. ההמוני, וזה כל הרעיון, הפך ליוקרתי.

תצוגת האופנה של גוצ'י עמדה בסימן חגיגות 90 השנים לבית האופנה, כך שהיה נוח למדי למעצבת פרידה ג'אניני לשוב ברעיונותיה אל שנות ה-20 של המאה הקודמת. המסר היה ברור – שמלות א-סימטריות ושמוטות מותן, אפליקציות זהובות וקווים גראפיים נוקבים יצרו את גרסת הרוק אנד רול לאר-דקו (ג'אניני אף כינתה את הקולקציה 'הארד דקו'), אשר באה לשיאה בשמלה המצולמת כאן. חובבי גוצ'י ימצאו כאן מידות שוות של זוהר ובגדים לבישים ובעיקר רצף של שמלות ערב קצרצרות, שמפנות גב לשמלות הקצפת המוכרות מן השטיח האדום.

ביקורת הקולקציה המלאה של גוצ'י

בעוד שלתומס מאייר, המנהל הקריאיטיבי של בוטגה ונטה, נקשרו כל זרי התחכום האפשריים בשנים האחרונות, הקולקציה לקיץ 2012 מביעה ריסון מסוים, אולי גם נטייה אל עבר מראה פשוט יותר ודגש על טכניקות ידניות. לצד צבעוניות נועזת של ורודים, סגולים וירוקים ניכרו גזרות בסיסיות למדי, המתכתבות עם קלאסיקות נשיות, משמלות מחוך וקשירה ועד שמלות ערב נשפכות וארוכות, שעיקר חינן נעוץ באופן בו הן מתבדרות באוויר בעת ההליכה. מכנסי ג'ינס צבועים בקשת ניאונית, מהבולטים בעיצובי הקולקציה, אשר נלבשו עם עליונית משי בעלת מאפיינים אוריינטליים-היפיים ברורים, ביטאו את הכמיהה הישירה ביותר אל הרחוב.

לצד מרק ג'ייקובס וגוצ'י, הקולקציה של בית האופנה האיטלקי אטרו היא הנציגה הבולטת ביותר למגמת שנות ה-20 ועידן הג'אז האמריקאי. גם כאן, הדוגמאות הגראפיות הנוקבות, קו החיתוך הנמוך של החצאיות וציטוטים בלתי מתחייבים לאר-דקו, מהווים את הליבה הפועמת והעקרונית. עם זאת, אטרו הציעו רעננות מסוימת, כאשר שברו מהקוד הזהוב-שחור המתבקש אל עבר קשת צבעי פסטל או הדפסים ספק בארוקיים (שהזכירו דווקא את קולקציית קיץ 2011 של פראדה), ספק אפריקאיים. כך או כך, התוצאה הייתה לא רק אלגנטית, אלא גם מסעירה באופן שבו מינימליזם לעולם אינו יכול לו.

הרי אי אפשר לצפות מבית האופנה ז'יל סנדר, אותו מוביל בעשור האחרון רף סימונס, לקחת חלק במגמה האנטי-מינימליסטית הפושה כעת בכל מקום. אחרי הכל, זהו מותג אשר קנה את שמו בזכות הריסון החמור והריחוק הקיצוני. אמנם נצפו על מסלול תצוגת קיץ 2012 מספר חליפות חצאית אשר פרשו מחדש הדפס פייזלי צפוף (על הדפס ירקרק), אבל הבשורה הגדולה נותרה היפר-מודרנית, כפי שהציעו מראות הפתיחה הלבנים, ששילבו הוד עם טהרנות. אם כבר לבן, כצבע בלתי נפרד מקיץ, אז לפחות לעשות זאת מפואר וטוטאלי.

זה הזמן להתעדכן בחדשה הישנה - קולקציית קיץ 2012 של D&G, הקו המשני, הזול והצעיר יותר של דולצ'ה וגבאנה, היא גם האחרונה למותג. בעונה הבאה הוא יאוחד עם הקו הראשי של דולצ'ה וגבאנה, אשר עתיד להציע קולקציה רחבה יותר ובמנעד מחירים גדול יותר. וזו הייתה שירת ברבור מרתקת. המוטיב העיקרי – מטפחות משי מודפסות להפליא. שמלות קשירה קצרצרות, חצאיות עשויות טלאי-מטפחת, עליוניות ואביזרים, הכול נעשה תוך שימוש במטפחות. הדבר לא רק יצר מראה ספק צועני ואקלקטי, עשיר ובולט, המדמה 'מכל הבא ליד', אלא פירש מחדש את אחד הפריטים האיקונים באופנה, אשר הודות להרמס (ואין מפורסמות מהמטפחות של הרמס) קיבל מעמד של כבוד במאה ה-20.

מיוצ'ה פראדה אוהבת קלישאות ואוהבת קיטש, רק כדי לחבל בהן ולהתגרות בגבולות הטעם הטוב, והקולקציה לקיץ 2012 לא הייתה יוצאת דופן. אימג'ים של נערות משנות החמישים, מרוצי מכוניות, אבנים מזוייפות וסנדלים שעלו מהם להבות כתומות היו הופכים בכל מקום אחר לקטסטרופה, אולם בפראדה הם דווקא חומרים מהם מורכבים חלומות. צללית חצאיות הקפלים, מעילי הסאטן והרמזים לבגדי הים מאמצע העשור הקודם, התעוררו לחיים עם הדפסי פופ כמעט ילדותיים, אנטי-מיניים, אשר שפכו אור חדש על מושג המתיקות הנשית.

ביקורת התצוגה המלאה של פראדה

במקום ראשה אכול הנחשים של מדוזה, הסמל האיקוני של בית ורסצ'ה, הבגדים הלבנים בקולקציה לקיץ 2012 עוטרו בהדפסים של בת-ים או סוסון-ים עולץ. הטרנספורמציה הזו היא לא מקרית, אלא תואמת את השינויים העוברים בשנתיים האחרונות על בית האופנה, שמעדיף לדבוק במושגים רכים יותר של זוהר, מאשר בסקס אפיל אלים, כפי שהיה בתחילת דרכו. למרות הנשיות הבוטה, והגזרות ההדוקות, דונטלה ורסצ'ה השיגה הפעם הלך רוח רענן ונינוח, פחות מאויים ולכן גם פחות מאיים, וניכר שבית האופנה כמעט ונולד מחדש. מי שבכל זאת מתגעגע לוורסצ'ה של שנות ה-90, יוכל למצוא את מבוקשו בחודש נובמבר הקרוב, עם הצגתה של קולקציית הקפסולה של ורסצ'ה עבור H&M, המבוססת על פריטי עבר של הבית.

מבקר האופנה טים בלאנקס ציין כי בסוף תצוגת האופנה של רוברטו קוואלי הקול היחיד שנשמע באולם היה חבטת לסתות הצופים על הרצפה. אל אלו אפשר להוסיף גם את קולות התדהמה שפרצו מפיותיהם של הגולשים שעקבו אחרי שידור התצוגה ברשת. האם קוואלי נותר בטעמו הפומפוזי וטעם הקהל, שהחל מואס במינימליזם הוא שהשתנה, או שמה המעצב הצליח להשתחל אל צו הזמן? התשובה אינה מוחלטת, אך ברור שהייתה זו אחת התצוגות המסעירות של מילאנו.

המעניין הוא, שקוואלי חובב הטבע, ההדפסים המנומרים והטעם הרע (במובנו הסקסי, אם יש אחד כזה) לא ויתר על זהותו, אלא פשוט זיקק את המוטיבים הנצחיים שלו לאקסטרווגנזה של זהב, צללית נמוכת מתניים והדפסים דיגיטליים צבעוניים, כמעט ניאוניים. זו הייתה מעין גרסה מודרנית למורשת, אך בפרופורציות קלות יותר שהפיחו אוויר רענן בנעשה, כפי שהדגימו חצאיות שסועות לסרטים, שחשפו תחתן בדים מעוטרים ודקיקים, או שמלות קלילות, מעוטרות בפראות של רוקוקו, שנלבשו יחד עם בלייזרים חדים ומנוסחים היטב באופן בו כוסו ברקמות טון-על-טון ופאייטים.

סביר להניח שהמצביעים על הדמיון בין התצוגה של סלבטורה פראגמו לתצוגת הקיץ הקודם של גוצ'י צודקים, אבל ספק אם יש להתעמק בכך יותר מציון האבחנה עצמה. תחת שרביטו של מאסימליאנו ג'ורנטי, המנהל הקריאיטיבי של הבית, פראגמו חווים רנסנס של ממש ההופך אותם מחברה משובחת למוצרי עור ונעליים לאופנה במובן הרחב של המילה.

המראה הפותח לא הותיר ספק בקשר להמשך. אוברול סאטן מודפס בנוף ג'ונגל אקזוטי אשר לווה בבלייזר גברי בגוון קוראל עז ביטה היטב את רצונו של ג'ורנטי להשיג אווירת קיץ קלילה יותר, נועזת ובוטה, ולהתרחק מההיסטוריה השמרנית של פראגמו. תוצאה הייתה הצלחה סוחפת, קליידוסקופ של צבעי מפתים ותזזיתיים, אשר הבטיחה את מקומה של הקולקציה בהפקות האופנה הגדולות שילוו את העונה הבאה.