מכאוס לקוטור, מהשוליים לקניון

ז'קט פרנזים חום מזמש, מעיל עור שחור זרוע ניטים, שמלה פרחונית שקופה ומתנפנפת, מכנסי ג'ינס קצרים וקרועים, מכנסי סקיני שחורים והדוקים, עליוניות תחרה וקרושה בהירות – אי אפשר שלא לשים לב לבליל הפריטים הללו שהציפו אותנו בשנה האחרונה, ושככל הנראה נמשיך להתכרבל איתם כפיות גם בחורף הקרוב. ככה נראית השגרה כשהיא כפופה לצו ה"טרנד", אותו מושג חמקמק ומרתק כאחד.

הפאנק והבוהו, שניים מהטרנדים הרותחים של העונות האחרונות, חוגגים החודש שניהם ימי הולדת להורים המייסדים שלהם. בעוד שלהקת בלונדי המיתולוגית, אחת מאמהותיו הרוחניות של סגנון הפאנק, מציינת 40 שנים להיווסדה, פסטיבל וודסטוק האגדי מציין 45 שנים לאותו קיץ נוסטלגי של סקס, סמים ורוקנ'רול. אך למרבה האבסורד, ממרום העשורים נגלה בעיקר הפער האידיאולוגי העצום בין אותן מגמות אופנה פופולאריות כל-כך בקרב מעצבי על ורשתות המוניות כאחד, לבין הזרעים שיצרו דווקא את המגמות הספציפיות הללו – זרעים של מהפכה, חתרנות, מרד נעורים ואינדיבידואליזם. אז מהי כברת הדרך שעברו הפאנק והבוהו מימי שנות ה-60 וה-70 הסוערים ועד לקולבים בקניון השכונתי? ומה לערכים שאפיינו אותם בימי טרום-הטרנד ולתרבות העדר בה כולם רוצים ללבוש את אותו הדבר?

הימים הם שלהי שנות השישים. 45 שנה ויום בדיוק מהיום, פרברי מדינת ניו יורק נמלאו בהמוני צעירים שעלו לרגל בשל האיוונט שמאוחר יותר בראי התקופה יוכר כאירוע המכונן ביותר בתולדות המוזיקה הפופולארית. פסטיבל וודסטוק סימן את קיץ 69' כנקודת ציון תרבותית, שהכריזה על בואו של דור חדש, משוחרר, יצירתי וחתרני, שמעדיף ללחום נגד הממשל מאשר נגד בני אדם. את האווירה המהולה בפיס אנד לאב ובעשן סמים קלים, יצרו בעל כורחם מבקרי הפסטיבל. שוחרי מוזיקה, מתירנות מינית ושיער ארוך התכנסו בהמוניהם למה שהפך לא רק לחגיגה תרבותית מכוננת, אלא גם לפסטיבל שלם של אופנה.

פסטיבל וודסטוק אמנם התחיל והסתיים בקיץ 69', אבל במשך שנים פסטיבלי מוזיקה שונים ברחבי העולם ניסו לשחזר את אותה אווירה מיוחדת. הדוגמא האקטואלית ביותר לכך היא פסטיבל קואצ'לה הקליפורני, שנרקם בשנת 1999 ובשנים האחרונות הפך לחגיגה אופנתית, לא פחות מזו המוזיקלית. אפילו אושיות אופנה כמו קלואי סוויני, אגנס דין, דיטה פון טריז וסטייל-אייקונז נוסח קייטי פרי, ביונסה ופריס הילטון הבינו את כוחו של הפסטיבל בסדר היום האופנתי, לנוכח הסיקור הבלתי פוסק של אופנת הפסטיבלים ברחבי הבלוגספירה ומגזיני האופנה הנחשבים ביותר בעולם.

טרפת הפסטיבלים התחילה להפוך למפלצת של ממש, עם הפקות מחווה אופנתיות, קמפיינים בהשראתה, וקווי אופנה שלמים מוכווני מדשאות. רק בשנה האחרונה לרגל חגיגות ה-30הוציאה רשת פוראבר 21 הפופולארית (שמקורה אף הוא בקליפורניה) קולקציה שלמה על טהרת אופנת הפסטיבלים. ההכרה בפוטנציאל המסחרי של עיבודים אופנתיים למרד נעורים רודדו לכדי פרנזים, שמלות מתנפנפות וטי-שירטס משוללי קונטקסט פוליטי, והפכו לרב מכר בקרב כל רשת אופנה עולמית או מקומית שמכבדת את עצמה.

שנים בודדות מאוחר יותר, החלה רוח הנערים לנשוב למחוזות מחוספסים יותר. תרבות שוליים אחת התחלפה באחרת, והחתרנות האנטי-ממסדית שינתה את גווניה מצבעי פסטל וגווני אדמה חמים לגוונים כהים וקודרים. את מקומם של ילדי הפרחים מפרברי ניו-יורק תפסו הצעירים מדאונטאון מנהטן.

בחודש מאי בשנה שעברה הציפו מאות מוזמנים את השטיח האדום מחוץ למכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. אך בניגוד לאירועים אחרים ונוצצים, במקום שמלות ערב מסורתיות ושמרניות נמלא השטיח האדום בבגדי קוטור נועזים ומלאי חספוס מהסוג שבדרך כלל נצפה בהפקות אופנה אדג'יות, ופחות בערב גאלה במוזיאון. הסיבה לפורענות האופנתית הייתה נעוצה בטריגר להתכנסות – תערוכת האופנה השנתית של המטרופוליטן - "פאנק: בין כאוס לקוטור".

קארה דלווין בשמלת ניטים דוקרנית ואיפור כבד בעיניים, שרה ג'סיקה פרקר באביזר ראש דמוי מוהיקן, מדונה בגרביוני תחרה קרועים, ניטים ושלשלאות, מיילי סיירוס בשמלת תחרה שחורה ותספורת ספייקים קוצנית – כל אלו ואושיות אופנה נוספות מהשורה הראשונה של התעשייה שחררו את הפאנקיסטית הפנימית שבהן, ודהרו כל הדרך אל אחת מתערוכות האופנה המדוברות בתולדות המוזיאון. במרכז התערוכה ניצבה מערכת היחסים האינטנסיבית בין תת-התרבות החתרנית והבועטת לבין עולם האופנה העילית, כאשר על הציר הזה מוקמה גם להקת בלונדי, ובעיקר הסולנית דבי הארי.

הארי הסוררת, שבימיה העליזים תחזקה קריירה כשפנפנת פלייבוי, ניסוי וטעייה במערכות יחסים ביסקסואליות ואי אילו שורות קוקאין, הייתה לבלונדינית מזן חדש, רחוק שנות אור מדימוי השכנה הכל-אמריקאית מהבית ליד, וזה מה שהפך אותה לנערת הפוסטר המושלמת של תרבות הפאנק. הארי והבלונדים הפכו לרזידנטים קבועים במועדון ההופעות המיתולוגי CBGB בניו-יורק, הנחשב לבסיס האם אשר הוליד את זרם הפאנק בשנות השבעים.

למרות שהשתייכותה של בלונדי אל הפאנק מוטלת מעט בספק מבחינה סגנונית מוזיקלית, בכל הנוגע להצהרות אופנתיות, הארי הסולנית והפייס, נחשבת לאחת מחלוצות הסטייל: מכנסי סקיני כהים וגבוהים, חצאיות מיני שחורות, טי-שירטס מהוהות עם כיתובים מתריסים, מכנסי שורטס קטנטנים, בגדי עור, גרביונים קרועים, גופיות זרוקות, כובעי גרב מהמלתחה הגברית האורבאנית וים של אטיטוד – הכי רחוק מ"מד מן" ומימי אקווריוס המרירים-מתוקים.

באמצע שנות השבעים הרימה תרבות הנגד הפאנקיסטית את הווליום שרקחה תרבות הנגד הפרחונית בסוף שנות השישים, והפכה את האופנה לנדבך תרבותי בפני עצמו המשרת את המסרים שלה. תחת האידאולוגיה של (DIY (Do It Yourself,
שרטטה תת-תרבות הפאנק זרם של תת-אופנה. במטרה לרקוח אמירה אופנתית אינדיבידואלית וטהורה מחולות רעות ומסחריות של תרבות הצריכה, התבססה אופנת הפאנק על ניואנסים הום-מייד, כלומר – סיכות ביטחון, קרעים, גרפיטי וכל הבא ליד.

הדרס-קוד החדש המשיך להדהד במשך עשורים ולהפוך לנחלתם של מעצבי עילית, זמרות פופ מסונתזות, נערות מתבגרות שמחפשות את עצמן ובאופן כללי של כל מי שרוצה להרגיש IN בתרבות שמקדשת דווקא את כל מי שהוא OUT. הרשתות המסחריות לא איחרו לבוא. בדומה לתופעת הבוהו המתפשטת, גם הפאנק עבר רדוקציה מצד אחד, כשמן הצד השני הוא הופקע מן השוליים הבועטים לטובת הקונצנזוס המיושב.

אין סיבה להתיפייף, זהו גלגולו המוכר של הטרנד וזהו גורלו, לטוב ולרע. בעולם של דיסוננסים ומערכת יחסים פאסיב-אגרסיב בין הרצון להשתייך לבין הכמיהה לבדלנות, אין כמו לרכוש בסייל קצת אטיטוד. כמעט כולנו חוטאים ונופלים במלכודת הדבש הזו. כנראה שאחרי ככלות הכל, במכונה המשומנת שנקראת תעשיית האופנה, כל שוליים נועדו להיפרם בסופו של דבר ולהיתפר מחדש בתור מרצ'נדייזינג של אידאולוגיה ששככה.