הפקות האופנה של פיטר הרצוג והלית ישורון
בסוף שנות ה-60 התפרסמו דרך קבע ב"מוסף הארץ" תמונות של פיטר הרצוג, צלם ענק שעבודתו עמדה בשורה אחת עם הגדולים בעולם, יחד עם הדוגמנית הלית ישורון - משוררת חכמה ומפוצצת בכשרון שבמקרה לגמרי היתה גם יפהפיה. זה היה מפגש ראשון עם אופנה ברמה הזו בישראל: דוגמנית וצלם שהצליחו לתת פרשנות קוסמופוליטית מסעירה משלהם לבגדי מותגים ישראליים. מאז ועד היום התמונות האלה חרוטות אצלי בזיכרון. פיטר הרצוג, למרות הצלחתו, לא מצא את מקומו בארץ, ולפני שעזב לניו יורק שרף את אלפי התשלילים של תצלומיו בבור בגינת ביתו ברחוב מאפו בתל אביב.
משכית ופיני לייטרסדורף
לא הייתי אומרת שגדלתי על ברכי משכית, אבל אין ספק שגם אם זה קרה לי מאוחר יחסית - בסופו של דבר כאשר נפגשתי עם הבגדים של פיני לייטרסדורף ועם פיני עצמה, נשביתי לחלוטין בקסמה. פיני שאבה השראה, ויחד עם רות דיין הדגולה שלא מצמצה מול יישום אג?נדה חברתית ומחוייבות למסורות הקהילה המגוונת שהתקבצה בארץ, הן יצרו מותג ייחודי שהוא באמת מכאן. רות דיין מודה שלא התרשמה ממני בפגישתנו אז, אך חיברה אותי אל פיני לייטרסדורף שלשמחתי המראה הגותי שלי לא הרתיעה אותה. שנים הצטערתי שלא לקחתי את גלילי הצמר שהיא שהשאירה במרתף של הוראס ריכטר, הגלריסט מיפו.
בן לם ותמרה יובל ג?ונס יוצרים ילדי פרחים ישראלים
הבוטיק של תמרה יובל ג?ונס בירושלים, שמאוחר יותר עבר ליפו, היה בשנות ה-70 המקום שבו נפגשו כל הפאשניסטות האמיתיות. היא זיקקה את האסתטיקה הרכה והרומנטית של דור ילדי הפרחים ההיפים והעניקה לה גוון מקומי משלה, שהתיישב בדיוק על הסגנון של חבורת ?לול? וסביבתה. אחרי טראומת מלחמת כיפור ב-1973, הבגדים של תמרה שיקפו בעיניי את הלך הרוח שהשתנה - לא רק מנצחים קשוחים, אלא גם מאוימים שלהם נקודות רפות וחולשות משלנו. הצלם בן לם היה אחראי לתמונות הפואטיות שהעבירו הלך רוח חדש ופגיע ויחד הם השפיעו על דור שלם של מתלבשות. במשך מספר שנים עבדתי כאסיסטנטית / סטייליסטית / נערת קפה בסטודיו של בן לם ולא פעם היה לי העונג להיות שותפה צעירה לדימויים כשהוספתי אביזרים וארט.
דיסקו ים תיכוני
סוף הסבנטיז ותחילתן של שנות השמונים לוו בצהלות צלילי הדיסקו של צביקה פיק, עפרה חזה, חלב ודבש, "אבניבי" של יזהר כהן, ירדנה ארזי וההופעות השמחות בעיר הנוער. רק בשנים האחרונות למדתי שהלוק המנצנץ והאקסטרווגנטי שעיצבתי לכל האמנים האלה השפיע באופן מהותי על תפיסת הזוהר כאן, ולימים אף אימצו אותו בבגדי אירועים חגיגיים באופן שמורגש עד היום. שמחתי לקחת חלק בעיצוב התלבושות למופעים, לפסטיבלי הזמר, לתוכניות יחיד בטלוויזיה ולסרטים המתוקשרים של אז. תמיד כיף להלביש מנצחים, כמו במקרה של חלב ודבש ויזהר כהן, ולעבוד צמוד לעפרה חזה הנהדרת על עטיפות התקליטים שלה והופעות ציבוריות. כל אגדת המריבות בין עפרה וירדנה שהמעריצים עסקו בה לא נוכחה כלל בסטודיו שלי כשעבדתי צמוד עם שתיהן. בשנים האלה למדתי ש"זוהר אבל צנוע, סקסי אבל חסוד, אקסטרווגנטי ואלגנטי" זאת נוסחה ייחודית למקום הקטנטן שבו אנחנו חיים.
רוק?נ?רול אגבי בדשא
בתנועה הפוכה לחלוטין לדיסקו העליז, שנות השמונים היו גם רגע גדול לרוק הישראלי: בנזין, תיסלם, שלום חנוך ב"חתונה לבנה", נורית גלרון, יהודית רביץ, ועוד ועוד. זכיתי להיות מעורבת בדבר והיפוכו - בפחות מעשור עשיתי את כל הדרך העמוסה מהבוטיק הקטן במגדל שלום, עבודת האירוויזיונים, ואסיסטנטית של צלם אופנה למקום שבו התחלתי לנסח את שפת האופנה הפרטית שלי. עיצוב הלוק הספורטיבי-סקסי של חברי תיסלם (שאחרי שנכחתי בהופעה שלהם השנה, אני גאה להגיד שמלווה אותם על הבמה גם היום). החליפה הלבנה ונעלי האולסטאר של שלום חנוך על עטיפת ?חתונה לבנה?, העבודה על עמודי האופנה במגזין "מוניטין" בעריכתו של אדם ברוך, שבהם צילמנו מיכה קירשנר ואני את שולץ האיום, את חברי להקת הקליק, בועז תורג'מן ועוד רבים אחרים הכוללים גם את המוזה והחברה תמי בן עמי כדוגמנים. שנות השמונים היו למעשה ההתחלה האמיתית של הפקות אופנה מסוג שלא הופיע קודם - עולם הפרסום החדש והססגוני, והתמהיל הבידורי-תקשורתי של מוסף ?סגול? בעיתון "חדשות" (שערכה אורנה ננר שכמובן המשיכה משם לערוך את ?לאישה?). למדתי לשמור על טעמי האישי בשנים האלה כשטרנדים היו גורפים, ולהתעלם ממראה כריות הכתפיים האימתניות או חצאיות צרות ומחויטות שנלבשו ל"מראה קריירה" יחד עם גרבי ניילון בוהקות ועקבי סטילטו בלתי אפשריים, או בקשת ההפוכה פאנק גותי כמעט תחפושתי.
ההתחברות לעולם הגדול
בשנות ה-90 לפתע יכולנו לנשום לרווחה: הכניסה של ערוץ 2, של הכבלים ושל MTV, רשתות אופנה בינלאומיות שעשו לראשונה את צעדיהן כאן - יחד עם הכניסה ההיסטורית של מקדונלדס לקניון איילון והפיכתנו ל?עם ככל העמים? - כל אלה הביאו לכך שבאותו עשור הזרמים מחו?ל באמת ניווטו את מה שקרה כאן, וקידמו התפתחות של סצנת עיצוב מקומית מעניינת עד מאוד. החיבור לעולם הכתיב צורת הסתכלות שונה, פחות ביצתית, שהרגשתי שעכשיו אוכל להתרחב בארץ ואוכל ליישם את האלגנטיות האגבית אליה שאפתי באופן שסוף סוף יהיה לו קהל לקוחות שיפרנס את המפעל שהקמנו ב1984.
היכרות ראשונה עם הדאבליו.דאבליו.דאבליו
כניסת ה-www לחיינו, הלא הוא האינטרנט ששינה את העולם ואת איך שאנחנו מכירים אותו, התרחשה בישראל בצורה רחבה בתחילת שנות ה-2000, אבל אני עדיין שמחה על כך שאת אתר האינטרנט הראשון של המותג הקדמנו והקמנו כבר ב-9.9.1999, עוד לפני שנכנס לכאן המילניום השלישי.
באתר היה גם ארכיון תמונות פתוח של שנים עברו וזה כל מה ששמרנו מימנו בדף הנחיתה האינפורמטיבי שלנו המקשר לפייסבוק, לערוץ יוטיוב, לאינסטגרם, לפינטרסט ולטמבלר שלנו.
מילניום שכולו התחלות
סצנה רוחשת של מעצבי אופנה צעירים הגורפים פרסים נחשבים בתחרויות בינלאומיות, לצד כותבים צעירים שאינם חוששים ממפרסמים גדולים, לבלבו בעשור הראשון של שנות ה-2000. בתיאום עם עולם האופנה הבינלאומי, שמהפכת המידע שינתה אותו מן היסוד, נולד שיח בלתי צפוי על אופנה, שיצר אופק חדש לגמרי. נפתחו פורטלים שכללו כתבות, תצלומים וביקורות אופנה, והסיקור התרחב ממספר קטן של כותבים לבחירה אישית לכיוון קריאה על אופנה. כשגיליתי לראשונה בלוגים כמו "איי לאב ג'וש" חפרתי ומצאתי את מיכל רונאל וכפיתי עליה "שותפות רשת". כיום את רוב האינפורמציה והחיבור לאופנה בעולם, כתבות תחקיר וביקורות אני קוראת ברשת. ועדיין - ברוב העיתונות הכתובה ובמשרד הכלכלה לא הבינו את העניין שבתעשיית העיצוב ומבלבלים בין כתבה על תעשייה מחדשת ומסקרנת המפרנסת אלפי אנשים לבין כתבת שער על דוגמנית או סלב.