במהלך שנות ה-80 התלבשו נשים בתפקידי ניהול משפיעים באופן מאוד מסוים. סגנון החליפה הגברית כונה 'פאוור דרסינג' (Power Dressing) ונראה גם בקולנוע ובטלוויזיה כמו באופרת הסבון 'שושלת' (1981-1989) ובקומדיה הרומנטית 'נערה עובדת' (1988). מלאני גריפית וג'ואן קולינס בבלייזרים גבריים וכתפיים מרופדות היו לדימויים בלתי נשכחים של העשור ההוא. על מנת לשדר אוטוריטה, נשים בתפקידי מפתח משפיעים נמנעו מאופנה לטעמן אם היא לא התיישבה עם קוד הלבוש בעבודה. על מנת להיתפס ברצינות בעבודה, נשים חשו צורף להתלבש כמו גבר ולהשאיר את שמלות התחרה והדפסי הפרחים בבית. נשים נראו בערב בשמלות סאטן וראפלס בגווני פסטל, אבל בשום אופן לא בסביבת העבודה. שם הן הקפידו על אופנה מחויטת וקשיחה בקווים גאומטריים וגוונים קרים.
אבל נושא בחירות האופנה של נשים בתפקידי מפתח היום הוא מורכב יותר. למעשה, הוא אף משתנה מעת לעת. תערוכה שנפתחה לאחרונה במוזיאון של לונדון עוסקת בנושא. 'נשים, אופנה, כוח' היא, כפי שנמסר באתר הרשמי, "מבט חסר תקדים על השימוש באופנה שעושות נסיכות, דוגמניות, מנכ"ליות, פוליטיקאיות, נשות אצולה ומעצבות על מנת להגדיר ולשפר את מקומן בעולם".
התערוכה, שעוצבה על ידי זאהה חדיד, ארכיטקטית בריטית ממוצא עירקי הדבקה בזרם העכשווי של אדריכלות דיגיטלית, מחולקת לשלושה חלקים: הראשון, 'מסדרון הכוח' שעוסק ב-16 מתלבשות משפיעות בהיסטוריה החל מח?ת??ש??פ??סו?ת המלכה המצרית שמינויה ואופן שלטונה מעידים על עוצמתן של הנשים בקרב אצולת מצרים העתיקה ועד להילרי קלינטון, גברת ראשונה לשעבר שהייתה לסנטורית ומזכירת המדינה בארה"ב. השני, ציר זמן של 150 השנים האחרונות, ששם דגש על נשים בעין הציבור האחראיות על רגעי שינוי בולטים באופנת נשים כמו נשות תנועת הסופרג'יזם העולמית שנאבקה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 למען שוויון זכויות אזרחי לנשים ובעיקר על זכותן להצביע והובילה לשינויים מהותיים ביחס לנשים ובמעמדן המשפטי במדינות רבות. חלק שלישי ומשמעותי במיוחד הוא גלריית נשות השפעה וכוח מתקופתנו - נשים שתרמו ביגוד, התראיינו בלעדית וחלקו את פילוסופיית הסגנון שלהן.
האם נשים יכולות ללבוש מה שהן רוצות ועדיין להיתפס כאוטוריטה? על פי התערוכה, בהחלט כן. ובנוסף, הן גם יכולות לקדם אג'נדה רצויה. ולכך מוצגות דוגמאות מן העבר ומן ההווה:
המלכה אליזבת הראשונה לבשה אופנה מקומית כנשק נגד ייבוא זר העלול לפגוע בייצור הבריטי.
פעילת זכויות הנשים במאה ה-19 אמיליה בלומר, ששמה נקשר עם סגנון הלבוש הרפורמיסטי לנשים שנודע בשם 'בלומרס' (שמלה קצרה מעל מכנסיים תפוחים שאיפשרה חופש תנועה רב ביחס לשמלות השובל ושכבות התחתוניות של התקופה).
הסופרת הוויקטוריאנית שרלוט אליזבת, שברוח הימים לבשה מחוכים, אך אמרה על כך באופן בלתי נשכח: "אין ספק שהיד שמהדקת מחוך על מתניה של נערה באמצעות המכשור האכזרי הזה ומעניקה לה תמיכה פיקטיבית במקום בו אלוהים מיקם עצמות ושרירים האמורים להיות בתנועה חופשית - היא הבסיס למרור".
אופנאית הקוטור גבריאל 'קוקו' שאנל, שהובילה את אופנת הנשים מרהבתנות מצועצעת לעבר מודרניזם בדמות ביגוד פשוט, פונקציונלי, נוח לעבודה והרבה פעמים אף בשחור - שנחשב בזמנה לצבע אבלות או צבע אופנת גברים.
דיאן פון פירסטנברג, שהציגה ב-1974 את 'שמלת המעטפת', שמלה שעיצבה בהשראת גירושיה והחופש המחודש שמצאה והייתה לסמל הנשים המשוחררות בשנות ה-70. הנוחות, האורך השימושי (עד הברכיים), בד הג'רזי הלא מתקמט, העלות הנוחה - כולם ביחד הפכו אותה להצלחה חובקת עולם. היום, 40 שנה מאוחר יותר, הדגם הפשוט-גאוני ממשיך ממשיך לשמש ולהחמיא לאמהות ובנות, בעבודה או בערב, עם עקבים או בנעליים שטוחות.
הנסיכה דיאנה לבשה שמלות מיני חושפות כתפיים ומחשוף וכך שינתה את התדמית המשעממת-מיושנת של בית המלוכה הבריטי בכל הנוגע לאופנה.
אן אידלגו, ראש עיריית פריז היום והאישה הראשונה בהיסטוריה שנבחרה לתפקיד משדרת מסרים תת-תודעתיים המשמרים את נאמנותה לעיר שהיא מנהלת כמו חולצה עם מפת פריז ושמלה עם הדפס מגדל אייפל. ביומיום היא משדרת נורמליות הרצויה למפלגה הסוציאליסטית הצרפתית בה היא חברה, עם מותגים צרפתיים עכשוויים כמו סוניה ריקל ואגנס בי.
ויויאן ווסטווד, מעצבת האופנה והאביזרים הבריטית המוכרת בזכות שיער אדום בוער ואמירות פרובוקטיביות על כל מי שלא מתלבש לטעמה או סתם לא מוצא חן בעיניה, אבל בעיקר בזכות כמי שהדהימה בשנות ה-70 עם גזרה נוסח המאה ה- 18, עיצוב בהשראת אופנת אופנוענים, פטישיסטים וזונות, או בשילוב אלמנטים תקדימיים כמו סיכות בטחון, שרשראות מיכלי הדחה של שירותים, סכיני גילוח וקולרי כלבים, ובסופו של דבר החדירה את הפאנק למיינסטרים של האופנה.
כל הנשים הללו הן דוגמאות לאופן שבו נשים מסוגלות לעשות שימוש באופנה ככלי להבעה עצמית, העצמה ובניית מוניטין. במשך תקופה ארוכה, נושא לבושן של נשים בתחומי עיסוק הנחשבים גבריים כמו כספים ופוליטיקה, הושם בצד ונחשב להסחת דעת מהישגיהן וממהותן. אך למעשה ביגוד הוא כלי אסטרטגי להגדרה עצמית וקידום מסר רצוי. והכלי הזה נגיש יותר עבור נשים, והרבה פחות לגברים שתקועים עם החליפה הנצחית שלהם ומסתפקים, באין אופציה אחרת, על ייחודיות העניבה, הגרביים, השעון או אבזם החגורה.
קייט מידלטון לובשת אופנת על, אבל גם אופנת רשתות עממית ובכך מקדמת תדמית של מלכה לעתיד נגישה, מחושבת ובלתי בזבזנית בעליל; נשיאת יאהו מריסה מאייר, אשר רבים עדיין רואים בה אישה בתפקיד של גבר, נודעה בזכות סגנון מהוקצע ואלגנטי שאינו מזכיר בשום אופן אופנת גברים; מישל אובמה נראית מדי פעם, ממש כמו בימים לפני בחירת בעלה לנשיא, במכנסי ברמודה וחולצות חושפות כתפיים, כי זה נוח לה וכך היא גם מקדמת את תפיסת חופש הבחירה שלה.
כל אלו אינן נכללות בתערוכה, אך בהחלט היו יכולות להיות חלק ממנה. כמו כן, הן ההוכחה האלגנטית והמלבבת לכך שבחירות אופנה חופשיות של נשים מגלמות את קולן ומקדמות את האג'נדה שלהן.
ככל הנראה האמירה של מישל אובמה בתוכנית 'גוד מורנינג אמריקה' במאי 2011, "תיראו נשים, תלבשו את מה שאתן אוהבות", היא טיפ האופנה האולטימטיבי של כל הזמנים.