שמיכת עלי השלכת הכתומה שכיסתה את מדרכות פריז והשמיים האפורים הסמיכים שערפלו את אורותיה המפורסמים של העיר כמו היוו את התפאורה החיצונית המושלמת לביקור בתערוכה של הדי סלימן. אפשר לשנוא את הבנאדם שלקח את מורשתו של איב סן לורן ועשה בה כרצונו, אפשר להעריץ אותו על האטיטוד הלא מתנצל - אך על כל פנים לא כדאי לפספס את התערוכה שמציג בימים אלה המנהל האמנותי של איב סן לורן בשולי שדרות השאנז-אליזה.
בתוך חלל קטן ונקי השוכן בבית קרן איב סן לורן בלב הרובע ה-16 היוקרתי, מורצת כבר כחודשיים תערוכת פורטרטים מינימליסטית העונה לשם "Sonic". התערוכה מספקת הצצה נדירה ואינטימית לעולמו של המעצב חובב הצילום והרוקנ'רול, אשר נוהג לקשור בין השניים על מסלולי התצוגות שלו, בקולקציות, בקמפיינים ואף במסגרת היומן המצולם שלו באינטרנט, אותו החל לפני שמונה שנים.
סלימן התחיל להתאהב בעולם הצילום כבר כשהיה בן 16. את הזיקה לצללית האנדרוגינית, זו שהפכה לשם נרדף לאופנת הרוקנ'רול, החל לטפח בימיו כמנהל האמנותי של קו הגברים של דיור. אך הרומן בין אופנה עילית לרוקנ'רול עלה שלב כאמור עם כניסת המעצב לבית איב סן לורן היוקרתי לפני כשנתיים. חצים של ביקורות הושלכו אל עבר סלימן לאור שורת השינויים הקיצוניים בהם נקט, ביניהם השמטת ה"איב" לטובת השם החדש "סן לורן פריז", העתקת בסיס האם של בית האופנה הפריזאי בדמו מעיר האורות לעיר המלאכים לוס אנג'לס, אך אולי מכל - אימוץ איקונות חדשות של רוקרים סוררים, פרועים ומלנכוליים שרחוקים שנות אור מהקלאסיקה האלגנטית של מוזת העבר קתרין דנב.
סלימן אצר עשרות צילומי פורטרט נבחרים מתוך אלפי פריימים שלכד בעצמו במהלך 15 השנים האחרונות, חלקם אף נחשפים כעת לראשונה בתערוכה, אשר למעשה רוקמים יחדיו שיר הלל לרוקנ'רול. מערכות היחסים הקרובות שמתחזק סלימן עם אמני רוק נוסח קורטני לאב, אלכס טרנר ופיט דוהרטי הובילו ליצירת צילומים אינטימיים וחודרים שיכולים להיווצר רק בסיטואציות כאלו - מאחורי הקלעים, בבקסטייג', באולפני ההקלטות ובחדרי חדרים.
הצילומים כולם מוצגים בשחור ולבן, בחירה קלישאתית על פניה אך בעלת נימה קודרת מנצחת, שבסך הכל מתבקשת כשמדובר בתיעוד של ישויות קוטביות שנוהגות להביט לחיים בלבן של העין מבעד לאותה סקאלת צבעים דיכוטומית. הפרספקטיבה מתחדדת לנוכח מיצב ווידיאו המסתתר בתוך חלל פנימי קטן וחשוך, הפורש על פני שני קירות שלמים את חוגיו המוזיקליים של סלימן בלונדון בין השנים 2007-2014 וקודם לכן בלוס אנג'לס בין השנים 2003-2007.
סגנון התיעוד הדוקומנטריסטי בו נוקט סלימן מצליח לשרטט דיוקן אלטרנטיבי של פני דור הרוקנ'רול כיום, הן מזווית הגיבורים והן מהזווית המעריצים. גיבורי הגיטרה של סלימן מגיעים בכל הגילאים, הצבעים והמינים. מקצתם מישירים אליו מבט עמוק כפי שעשתה איימי וויינהאוס המנוחה, חלקם מסתתרים מאחורי זגוגיות כהות או סיגריות סטייל לו ריד המנוח גם הוא וקית' ריצ'רדס, ואחדים מהם - כמו קורטני לאב ופיט דוהרטי - מתייחסים אל עדשת המצלמה של סלימן כמו אל זבוב על הקיר.
בין הצילומים היותר מרגשים בתערוכה ניתן להבחין בפריים תמים למראה של בובת קופיף, צעצוע מתוך אוסף שהיה שייך לקורט קוביין ונשמר עד היום למזכרת אצל בתו פרנסיס; לו ריד באחד הצילומים האחרונים בחייו שצולם ארבעה חודשים לפני שהלך לעולמו; אלכס טרנר סולן הארקטיק מאנקי'ז בהופעת הבכורה של הלהקה בלונדון באביב 2005; וקורטני לאב שמעשנת את עצמה לדעת מבעד להינומת כלה המרפררת להינומה של אלמנה.
Sonic by Hedi Slimane - Fondation Pierre Bergé Yves Saint Laurent, 3 rue Léonce Reynaud, 75116 Paris.
עד ה- 11 בינואר 2015.
