הוא נחשב לגאון של פעם בדור, לאליל של טקסטיל, אמן של ממש, ולאחת האניגמות העצובות ביותר שניפקה תעשיית האופנה העולמית. חמש שנים מינוס שבוע בדיוק חלפו מאז החליט מקווין ליטול את חייו, ועולם האופנה עודנו ממאן להיגמל משאריות ההילה המכושפת שהותיר אחריו המעצב שהיה מוכשר כמו שהיה דכאוני.
בחודש הבא תנחת במוזיאון העיצוב והאופנה Victoria & Albert בלונדון, עיר הולדתו של המעצב המנוח, תערוכת הרטרוספקטיבה המדוברת "Alexander McQueen: Savage Beauty" שהוצגה באביב 2011 במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק. מנגד, בימים אלה עומדות לראות אור שתי ביוגרפיות חדשות המנסות לפתור את אותו פאזל אנושי, כאשר באחת מהן נחשפים פרטים מצמררים אודות התאבדותו - אשר כפי שעולה מן הספר, הייתה מתוכננת להתרחש ביריית אקדח דרמטית על המסלול בפינאלה של התצוגה.
אז מה הפך את מקווין לגאון המוטרף שהיה? כיצד השפיע על מפת האופנה העולמית? ומה החותם שהותיר אחריו? סיפור עלייתו ונפילתו של האביר האפל של עולם האופנה.
"נגוע בגאונות"
בריאיון מיוחד ואינטימי שקיים עמה הצלם ניק נייט ופורסם באתר ShowStudio בספטמבר האחרון, שיחזרה קייט מוס את תצוגת ההולוגרמה המפורסמת של מקווין לסתיו-חורף 2006 אשר ללא ספק נכנסה לפנתיאון הבלתי-רשמי של תצוגות האופנה הבלתי-נשכחות של כל הזמנים. בתום התצוגה ריחפה רוחה הווירטואלית של מוס במשך דקות ארוכות כשהיא לבושה בשמלת טול גותית לבנה בתוך פירמידת זכוכית שקופה על רקע פסקול הכינורות המצמרר מ"רשימת שינדלר". הקהל הגיב כמובן בהיסטריה.
הסופרמודל הבריטית וחברתו הקרובה של המעצב גילתה כי בחרה במכוון שלא לשבת בין מוזמני התצוגה "פן ייהרס הקסם" כפי שתיארה, אפילו שמקווין עצמו הפציר במוס להגיע ואף הציע לה לחבוש פאה על מנת שלא יזהו אותה. "אני ממש מתגעגעת אליו", הוסיפה בחיוך מורכן, "הוא היה ענק. הוא לא שם זין על אף אחד".
בראיון שהעניקה אנה וינטור ל-BBC בציון שנה למותו, עטתה על עצמה עורכת ווג הקרירה ארשת לא טיפוסית של חמלה, כשדיברה בערגה אמיתית של כאב אודות מעצב-העל ששנה קודם לכן שם קץ לחייו בתלייה: "הדמיון שלו היה מעורר השראה. הקולקציות שלו שילבו רסיסים של כל כך הרבה אספקטים - טבע, פוליטיקה, תרבות. הראש שלו היה יוצא דופן. ההשפעות שלו ניכרות בכל מקום, התצוגות שלו השפיעו על כל-כך הרבה מעצבים ולימדו אותם להעז, ושתצוגה היא לא רק מקום להציג חליפה נחמדה בצבע בז' אלא מקום לחקור את הדמיון, לקחת סיכונים ולהעז".
חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר התראיינה לטלגרף הבריטי ערב פתיחת תערוכת הרטרוספקטיבה של מקווין בניו-יורק, המשיכה להשתפך בדרכה המאופקת: "אתה מבין את גודל האימפקט של העבודה שלו על מעצבי ברחבים העולם, למרות הקריירה הקצרה שלו... כל דבר שהוא עשה היה נגוע בגאונות".
רוח הרפאים ההולוגרמית הבלתי נשכחת של קייט מוס
רקוויאם לחלום
ואכן הוא היה נגוע. לי אלכסנדר מקווין נולד על התפר שבין החורף לאביב ב-17 במרץ 1969. מי היה יכול לתאר לעצמו אז כי הדואליות הסכיזואידית שאפפה את תאריך הולדתו, תלווה אותו במשך כל ימי חייו הקצרים ואף תוביל למותו הטראגי. מקווין נולד לרולנד, נהג מונית ממוצא סקוטי, ולג'ויס, מורה למדעי החברה, והיה לבן הזקונים מתוך שישה ילדים.
בילדותו נהג לעצב בגדים לשלוש אחיותיו, וידע להצהיר כבר אז מה הוא רוצה לעשות כשיגדל. בגיל 16 נשר מהתיכון והחל לממש את החלום. בתחילה התמחה בבית האופנה הבריטי Anderson & Sheppard, ובהמשך עבד בבית האופנה לגברים Gieves & Hawkes ובעיצוב תלבושות לתיאטרון - התנסות שלימים תתבטא ביצירותיו הפרטיות שלו. בתקופה הזו זכה מקווין להתחכך באושיות-על כמו מיכאל גורבצ'וב והנסיך צ'ארלס, אותם נהג להלביש באותם ימים. בשנת 1994 החל ללמוד בבית הספר הנחשב סנטרל סיינט מרטין, שם הכיר את איזבלה בלאו, עורכת אופנה, סטייליסטית, מוזה, מי שתזניק את הקריירה של מקווין, ובסופו של דבר זו שתהיה הראשונה לאותת על גדיעתה המתעתדת להגיע.
בלאו, שנחשבה לאושיית אופנה מהזן האקסצנטרי במיוחד, זיהתה במהרה את הפוטנציאל של מקווין וביקשה לרכוש בו במקום את כל קולקציית הביכורים שלו שיצר בעת לימודיו. בין השניים נרקמה מערכת יחסים מיוחדת כאשר בלאו הפכה לפטרונית של ממש עבור המעצב הטרי והמבטיח. רבים נועצים את תחילתו של הרקוויאם המטאפורי למותו של מקווין ל-7 במאי 2007. בלאו, שגילתה כי היא חולה בסרטן, החליטה לשים קץ לחייה.
כשאופנה הופכת לאמנות
ארמדיל ורוחות רפאים
האקסצנטריות הלחימה בין בלאו למקווין, אך לא היה מדובר בראוותנות נטולת בסיס או בגרנדיוזיות משוללת עומק. מקווין היטיב לברוא מעונה לעונה עולם חדש וחשדני שלא נראה כמותו לפני כן. ברמה הגלובאלית התצוגות שלו מיקמו מחדש את תעשיית האופנה הבריטית על המפה העולמית, כשברמה האישית הן נחשבו לקונצרט של ממש.
איש לא יכול היה לנחש מה יביא הפעם מוחו הקודח של גאון האופנה הארטיסטי - אם רוח רפאים הולוגרמית של קייט מוס; לוח שחמט אנושי; אוונגרד בדמות דוגמניות אפלות הפוסעות סביב הר עצום מימדים של מתכות ופסולת מכונות; חזון אפוקליפטי עתידני או ספארי פלסטי ואזוטי.
אך השואו לא בא על חשבון היצירות עצמן. מקווין הצליח להדהים בכל פעם מחדש באמצעות צלליות יוצאות דופן, קונסטרוקציות שלא נראו כמותן, טקסטורות מרהיבות ואקססוריז שהפכו כל בגד ליצירת אמנות הוליסטית ומושלמת. דוגמא מצוינת לכך הן נעלי הארמדילו המפורסמות והבלתי אפשריות להליכה שהפכו לפייבוריטיות של ליידי גאגא, שנמנתה על קהל המעריצות האדוק של מקווין, עליו נמנו גם החברה הטובה שרה ג'סיקה פרקר, קייט מוס, נעמי קמפבל, דפני גינס, קייט בלנשט וריהאנה.
לא רק נסיכות שטיח אדום נפלו בקסמיו של המעצב המוכשר, אלא גם קודקודי תעשיית האופנה. מקווין זכה בחייו הקצרים להתמנות למנהל האמנותי של ז'יבנשי בטרם הסתער על עולם האופנה באופן עצמאי; ארבע זכיות בפרס מעצב השנה הבריטי בתקופה של שבע שנים בלבד; פרס מעצב השנה הבינלאומי של הקונסוליה של האופנה; ואות ה-CBE הנחשב מטעם מלכת אנגליה.
ההידרדרות הקיצונית החלה כאמור כשלוש שנים לפני מותו. מקווין, שסבל תמיד מנטייה לדיכאון כמו גאון מטורף טיפוסי, נוסף על תסביכי המשקל והדימוי העצמי שלו, התקשה כאמור להתאושש ממותה של חברתו הקרובה. זה בא לידי ביטוי בקולקציות ובתצוגות שלו שרק הלכו ונהיו אפלות, קודרות ואף מחפיצות יותר, עד כי בשלב מסוים גרמו לקבוצות מסוימות להאשים את מעצב-העל במיזוגניה.
הפור נפל בתחילת חודש פברואר 2010 עם לכתה לעולמה של אמו של מקווין. נפשו המעורערת ממילא של המעצב המתוסבך רק הלכה והתפוררה יותר ויותר אל תוך עצמה, מה שהוביל את מקווין להתאבד בתלייה בדירתו בלונדון. בית האופנה הנושא את שמו כידוע ממשיך את המורשת החד-פעמית שהותיר אחריו, אך ניכר כי העולם עדיין כואב את לכתו ומתגעגע לגאון הגדול ביותר שידע במאה ה-21.
