פינת בעלי מלאכה: שירה גבאי

אני שונאת משפטים שמתחילים ב"מאז שאני זוכרת את עצמי", אבל מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי משיכה עזה לטבעות. בגדים, נעליים, תיקים – כולם היו בניי, אך מבחינתי אף אחד מהם לא יכול על האפקט הרגשי שטבעת קטנטנה יכולה לייצר. ולא, אני לא מדברת על אפקט ההלם-קרב שמסתכם ב"איי דו".

מערכת היחסים שלי עם התכשיט המעוגל ומרובה המשמעויות הזה, התחילה מעצם היותי נכדה לצורף מוכשר במיוחד מהזן שנדיר למצוא כיום, המשיך עם טבעת הלב הזהובה שקיבלתי לראשונה בחיי ליום הולדת 5, והגיע לשיא עם טבעת הבת-מצווה של אמי שהועברה הלאה אל אצבעותיי שעד היום נראות כאילו היו שייכות לילדה בת 12. בוקר סגרירי אחד בחורף 2013 החליט היקום לעשות דווקא ולגרום לטבעת הסנטימנטלית להיעלם אי שם על אדמת רחוב קינג ג'ורג' התל-אביבי העכור מבוץ, כאילו התנקם בי על כך שלא הפנמתי כי אצבעות דקיקות, טבעות רופפות וכפפות זה לא מתכון לקוקטייל מוצלח במיוחד.

לא התיימרתי לשחזר את ההיסטוריה במפגש עם הצורפת ומעצבת התכשיטים שירה גבאי, בעלת המותג She-ra Jewelery. רק רציתי לסגור מעגל, ואולי לשרוך כמה נקודות נוסטלגיות על הדרך שם על שולחן הצורפות בסטודיו הקטן והחמים בפאתי שכונת נווה צדק התלאביבית.

"גם סבא שלי היה צורף", אמרה שירה בזמן שעטתה עליי את חלוק העבודה, וגילתה לי שאנחנו למעשה חברות באותו המועדון: "הוא היה מרקע, אז אני מרגישה שזה בגנים. גם אבא שלי אוהב לעבוד עם הידיים, בעיקר בעץ".

אך למרות הגנטיקה, התברר לי במהרה כי שירה בת ה-30 בכלל לא הייתה סגורה על עצמה עד לפני ארבע שנים: "חשבתי על מלא דברים – מאדריכלות נוף ועד עיצוב גראפי. חשבתי גם על צורפות, אבל אמרתי לעצמי מה ארבע שנים עכשיו? אני אצטרך לגור ברחוב".

כפי שעובד פרוטוקול כללי היצירה, גם במקרה של שירה בסופו של דבר הטריגר נבע מתוך חוסר. "אני מאוד אוהבת תכשיטים, אבל אף פעם לא ממש מצאתי את מה שאני אוהבת", מצאה עצמה משחזרת, "הייתי מסתובבת באלנבי ונכנסת לחנויות ישנות לחפש דברים מאוד מסוימים - פחות וינטג' מצועצע, יותר טבעות חותם ודברים יותר נקיים". כך גם הסיפור של שירה, מתברר, התחיל מטבעת.

אומרים שלא כל הנוצץ זהב. כעת אני יכולה להעיד זאת בעצמי. הבהלה לזהב מסתבר מתחילה בגוש של שעווה סגולה. הגוש הזה הוא בעצם פוטנציאל גלום של המוני טבעות שרק מחכות לעבודת כפיים מיקרוסקופית בדמות גילוף סיזיפי.

שלב ראשון: עושות שעווה. לאחר התחבטות בין שעווה ירוקה לשעווה סגולה, נבחרה זו האחרונה תחת המלצתה המוסמכת של שירה.

שלב שני: סימונים. חריטה עדינה אך מדויקת על גבי החומר באמצעות מכשיר דמוי מחוגה.

שלב שלישי: כשהמתכת מנסרת את הלילה. אחרי שסימנו בדיוק מרבי, או לפחות שמתיימר להיות כזה מכיווני, הגיעה העת לנסר ולהפריד את הטבעת העתידית שלנו מיתר גוש השעווה. החיתוך מתבצע באמצעות מעין מכשיר ניסור אנלוגי החורץ בחומר באמצעות מיתר מתכתי דקיק.

שלב רביעי: "תכירי את הבסט פרינד שלי", מחייכת שירה ומפגישה ביני ובין חברתה הטובה, הפצירה. עוד לא סגורה עד כמה תחבב אותי הבסטי של שירה, לאור מערכת היחסים המורכבת שאני מנהלת עם הז'אנר כפי שמעידות ציפורניי הכסוסות, אך אם אין ברירה אז אין ברירה. גילוף, שיוף, ליטוש וחוזר חלילה. בקיצור, אנחנו הולכות לבלות הרבה ביחד.

"השעווה צריכה להיות הכי חלקה שיש", חוזרת ומדגישה שירה. רק כשהמודל שלנו יהיה מספיק מלוטש וחלקלק הוא יוכל לעבור הלאה ליציקה בבית המלאכה המתמחה בכך. נכון לעכשיו, אף בית מלאכה לא היה מוכן לקבל את התוצר שלי, ובצדק.

כמה קשה כבר לשייף טבעת? אז זהו שקשה, מאוד. תנסו פעם אתם לגלף פינות מיקרוסקופיות בשביל לייצר דיטייל מזערי. יתרה מזאת, נסו לעשות זאת באופן שיהיה אפקטיבי וניכר לעין, אך לא ניכר מדי, או במילים אחרות לשמור על פרופורציות.

ממש כמו בחיים, הטריק הזה של להפעיל כוח ועדינות בו זמנית הוא לא פשוט בכלל. כמה דקות מאוחר יותר יעידו על כך ניסיונותיי הנואשים, שיסתכמו בשבר אמיתי. בקיצור, מודל השעווה הטבעתי שלי רחוק עוד מלהיות מושלם.

המשבר כאמור לא איחר לבוא, במובן הכי מילולי שיש. אי אפשר להתכחש לכך כי הכרוניקה הייתה על הקיר באורות ניאון. שברתי את הטבעת.

בתוך כל ענן אבק הפיות הסגלגל, קונפטי השעווה שקישט אותי כעדות לעבודתי הקשה, והלחץ שלא לנסר, לגלף או ללטש יותר מדי – הלחץ הנפשי הפך ללחץ פיזי לא מתון שהוביל לאצבעותיי העדינות ככל שיהיו, לפצלח את הטבעת בול באמצע.

שירה מיהרה להרגיע ולאלחש, גם אותי וגם את הטבעת החבולה שלי, ושלפה את נשק יום הדין - מלחם שעווה.

מזל טוב, נולדה לנו טבעת במשקל אפס נקודה משהו גרם. נתראה בשמחות, ובבית היציקה. חבל שלא יכולת לראות אותה סבא.