"אלו רחמים, חמלה וסלחנות שחסרים לי. לא רציונל", ביאטריקס קידו, "קיל ביל", 2003.
אתמול נשבר שיא חדש, לא ברור אם יותר של טירוף או שמא של עצב צרוף, אך את הדי נפילות מטח הרסיסים מהלב שנשבר היה אפשר לשמוע מהשטיח האדום לירח וחזרה. אחת הנשים היפות, הייחודיות, האדג'יות והאינטיליגנטיות שהצליחה לנפק הוליווד, נפלה לסם ופחלצה את עצמה לדעת. כפי שהתברר, הלכה אומה תורמן בעקבותיה המבהילים של רנה זלווגר אל עולם שכולו מזרקים, אזמל והבעה אחת.
בתעשייה בה סופרים את השנים בשנות כלב, אפשר להבין את מכבש הלחצים שרמס את תורמן שחצתה כבר מזמן את גיל ארבעים. אך עם זאת, מי היה מאמין שמי שתדרדר במורד התלם הפלסטי היא דווקא האישה היפה והעוצמתית שהפכה למוזה של קוונטין טרנטינו, ולרול מודל של עוצמה נשית אמיתית בזכות דמויות חזקות ונחרטות כמו מיה וואלאס מ"ספרות זולה" וביאטריקס קידו מ"קיל ביל".
דווקא בעיתוי בו תעשיית האופנה בוחרת לאמץ ידועניות בעשור החמישי, השישי, השביעי, השמיני ואפילו התשיעי לחייהן (דוגמת ג'וליה רוברטס בת ה-47 לז'יבנשי בקצה האחד של המתרס, כשבקצה השני ג'וני מיטשל בת ה-71 לסן לורן והסופרת בת ה-80 ג'ואן דידיון לסלין), תחושת הכאוס רק מתחדדת לנוכח המגמה הטראגית שסחפה את זלווגר ותורמן אשר ניאותו לטשטש את התווים המגדירים אותן עד כדי קשיי זיהוי. במיוחד כאשר מנגד נשים מפורסמות אחרות, לעתים אף כאלה נטולות כשרון או כריזמה, מטפסות לנקודת הקיצון השנייה וחוגגות את האותנטיות שלהן בצורה סקסיסטית, פורנוגרפית ואפילו מבזה.
בתוך החלל הצף בין שתי נקודות הקיצון הללו מתקיימים אינספור מודלים של יופי, של נשיות ושל בחירות מושכלות כיצד לייצג אותם. קשה שלא להתבלבל בתוך הבליל הזה. הרי בשנים האחרונות קורים תהליכים מעניינים אך סותרים: מכיוון אחד בהלת הפוטושופ והרומנטיזציה של המציאות בכל מחיר, כשמכיוון נגדי הקידוש המעושה של האותנטיות. מצד אחד ילדות יפות ונטולות אוריינטציה שטרם טיפחו אופי מגובש, מצד שני נשים מבוגרות וכריזמטיות שהתעשייה סולחת להן על כך שאינן קופאות בזמן, ומצד שלישי קים קרדשיאן.
זהו לא שיח מיני, וזה גם לא שיח שבין המינים. השיח מזמן כבר חצה את גבולות הפמיניזם, השוביניזם ומה שביניהם. זה שיח על תוכן, על משמעות, על מהות. זה שיח על גבולות, ועל האדם שנשרף בתוכם אך במקום להתרומם לאחר מכן כמו עוף החול הוא יוצא משם כמו תרנגולת מרוטה. זה שיח על תוכן Vs כל השאר בעידן בו כבר כה קשה להבחין ביניהם עד כי נדמה שבשניהם כבר אין יותר תכלית.
אלו השרידים האחרונים של מה שנותר מהאמת בעולם הווירטואלי חסר האחיזה במציאות. זהו חזון אחרית הימים בעולם של תרבות הסלפי ופילטרים שמיחצ"נים את המציאות, יפה ו'נכונה' יותר ממה שהיא, אך שקרית ונטולת ממשיות.
בסבב הנוכחי בזירה ברור כבר מזמן כי העטיפה ניצחה את התוכן. אך בעולם בו נדמה כי מיום ליום הוא נהיה חלול יותר ויותר, מתבהר כי אותה חלילות מאמצת לעצמה כעת גם דרס-קוד רשמי בדמות ארשת ריקנית ותואמת. בעולם שמעדיף איברים חשופים על חשיפת רגשות, על פנים, על מורכבות אמיתית אין מקום לסימנים מסגירים, אין מקום לתווים. וזה, מה שהופך את כל הסיפור לטרגדיה אמיתית.