גלאם. עוצמה. חושניות. רכות. קוקטיות. נשיות. אי אפשר שלא להרהר בכל אותם ערכים ומאפיינים אופנתיים-חברתיים שקברניטי האופנה מנסים ללא הרף להנחיל לנו בנות המין הנשי, במיוחד ביום שכזה. חגיגות יום האישה הבינלאומי שמצוין כיום התחילו כבר בשבוע שעבר, עת תצוגתם של דולצ'ה וגבאנה בשבוע האופנה במילאנו, בה היללו את המין הנשי מהזווית האימהית. אך אי אילו קילומטרים משם, בשבוע האופנה בפריז הוצג מודל שונה לחלוטין של נשיות.
אחרי תצוגת ביכורים מוצלחת לקו הקוטור של מרג'יאלה בפריז לפני כחודש, גליאנו מזכיר לעולם שוב כי מדובר באמן. במקרה שלו, אמן מוטרף ומיוסר, שנדמה כי העתיק את הכאוס הפנימי שלו שלו אל הנשים הצועדות על המסלול. בקולקציית הביכורים שלו לקו המוכן ללבישה של מרג'יאלה, הציג המעצב והמנהל האמנותי החדש ג'ון גליאנו חזון טורדני של נשיות חבולה, פגועה וכזו שגורמת לנוע בחוסר נעימות אל מולה.
על המסלול הידסו דוגמניות כפופות קומה הכורעות תחת נטל הגיבנת שלהן, פניהן משוחים באופן סכיזופרני למדי ולצווארן סרטים שחורים המשדרים תחושת חנק.
קשה שלא היה לאפשר לעטיפה הקריפית להאפיל על התוכן, או לנסות לבודד את המשתנה האופנתי בתוך המשוואה הסהרורית של גליאנו. הרי באמנות כמו באמנות, עידוד חשיבה או תחושה - אחת על כמה וכמה שלילית או שנויה במחלוקת, זו היא הגדולה האמיתית. וביום שכזה, בין מודעת "את הכי יפה כש______" לאחרת, אי אפשר שלא לעצור ולתהות מה הוא יופי בכלל, ומדוע הוא אינטגרלי כל כך בהגדרת הנשיות.
הרי גם בעידן הפלורליזם האופנתי בו נשים בשנות השבעים והשמונים לחייהן הופכות לפרזנטוריות של מותגי יוקרה, דוגמניות במידות פלוס סייז זוכות לעטר את שער ספורט'ס אילוסטרייטד ונערות הסובלות ממחלות עור קשות הופכות לדבר הגדול הבא בענף הדוגמנות - עדיין כולם מדברים במונחים של יופי, של למצוא את היפה שבחריג. אף אחד לא מדבר במונחים של כיעור. לכיעור אין מקום בלקסיקון הנשי של עולם האופנה. מדוע כיעור, גם כשהוא מוצג בצורה האסתטית ביותר, ממשיך להרתיע אותנו כל כך? כאילו מדובר באויב מר, איום גרעיני על האופן בו הנשיות שלנו נתפסת? לג'ון גליאנו אין את התשובות, אבל לשאול את השאלות זה לא פחות חשוב.
