ביוני שנה שעברה יצא לאור "בחירות קשות" (Hard Choices), ספר זכרונות מאת הילרי קלינטון העוסק בתקופת כהונתה כמזכירת המדינה בממשל אובמה ובאספקטים אישיים בחייה. בהקדמה שכתבה המחברת היא התבדחה כי שקלה לקרוא לספר "The Scrunchie Chroniclrs" (כלומר, סיפורי הגומייה). הגברת הראשונה לשעבר, הסנטורית ומזכירת המדינה, והחל מהשבוע - גם מועמדת לנשיאות - גילתה מודעות והומור בכל הנוגע למקומו של שיערה באינספור דיונים במהלך השנים.
ואכן, נדמה כי שיערה של גברת קלינטון החל מימי המירוץ לנשיאות של בעלה ביל ב-1992 ועד היום, כשהיא בעצמה מתחילה רשמית מירוץ לנשיאות, האפיל על עיסוקיה והישגיה. לא שבחירות האופנה שלה בחיי היומיום ובאירועים מתוקשרים ייצוגיים לא היו נושא לדיון, אבל ביגוד קורקטי ובנאלי למדי נשאר בצל לעומת שיער שהשתנה ללא הרף וחיפש את דרכו כל הזמן. קשתות, גומיות, קליפסים, פוני, תלתלים, החלקות, הבהרות, הכל נבחן ונידון לעומק. והיה הרבה במה לדון.
אחרי הכל, במהלך חייה הציבורים שצברו תאוצה כמובן עם היבחרו של בעלה לנשיאות, נעשו שינויים רבים בסגנון שיערה. בין הסגנון הלא עשוי של הסטודנטית למשפטים באוניברסיטת ייל לבין סגנון הנסיכה דיאנה של המועמדת לנשיאות, היו הרבה מאוד סגנונות אחרים. ככל הנראה, האישה המשפיעה והחזקה הזאת לא ממש החלטית בכל הנוגע לסגנון השיער שלה. בניגוד למישל אובמה או ז'קלין קנדי, אין לה את זה. אין דרך אחרת לומר זאת.
במשך כל שנות הקריירה שלה היא גילתה חריצות, נחישות ואומץ לב בענייני זכויות אזרח, בריאות, חינוך ועבודה ורווחה. אך כל אלו לא ממש נראו בסידורי השיער שלה. לא פעם היא פטרה את עצמה מהקפדה עם מראה מרושל, שינתה סגנונות מקצה לקצה ולא ממש הציגה מראות מהוקצעים או מעניינים. היא היתה ילדותית למדי בקשת אדומה או זקנה מדי בתסרוקת תפוחה ואסופה לאחור. פעם היא קצת מרגרט תאצ'ר ופעם היא קצת שרון סטון.
הבלבול וחוסר הביטחון הזה הם ככל הנראה מה שהוביל לעיסוק האינסופי בשיערה של קלינטון. התקשורת, שעייפה מדיווח אינטנסיבי על ענייני מדינה וחברה העלולים להיות לעתים מייגעים, חיפשה זוויות רכות להשתעשע עמן. והשיער של קלינטון סיפק זוויות כאלו. אחרי הכל, גברת ראשונה עם קשת אדומה של בית ספר יסודי או מזכירת מדינה עם גומיית בד מתוכשטת, הם הזדמנות פז לקומיק ריליף והסחת דעת מהחדשות השוטפות.
ייאמר לזכותה שהיא, כאמור, התייחסה בהומור לעיסוק בשיערה. ב-2001 הסנטורית קלינטון הוזמנה לנאום בפני סטודנטים באוניברסיטת ייל. היא בחרה לפתוח במשפט: "הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר לכם היום הוא ששיער זה חשוב. שימו לב לשיער שלכם, כי כל האחרים ישימו לב אליו". ראייה ברורה ומחוייכת למודעות הגבוהה של הגברת.
וזה מה שקרה כמעט בכל נקודה מרכזית בחייה הציבוריים. אירועים משמעותיים ומתוקשרים בדרגה כזו או אחרת סוקרו זמן קצר לאחר התרחשותם גם מזווית השיער של הילרי; תסרוקת גבוהה ומלכותית בנשף ההשבעה הראשון, הקשת בראיון המשותף עם ביל לתוכנית "60 דקות" של CBS בו הודו ב"קשיים בחיי הנישואין", תסרוקת בננה בקונצרט הפילהרמונית של ניו יורק במרכז לינקולן, שיער קריינית חדשות תפוח ומקובע בסרטון קידום תוכנית הבריאות של ממשל קלינטון וקליפס פרפר מחריד בוועידת האו"ם.
האקססורי האחרון הוביל לעיסוק נרחב במיוחד. "אוי הילרי, סידור השיער הזה לא עובד", זעק ה"דיילי מייל". "המירור" השווה אותה לדיויד בקהאם עם הקליפסים שלו, ה"הפינגטון פוסט" שאל את גולשיו האם הקליפס של הילרי קז'ואלי מדי לאו"ם (מרבית העונים, כ-45%, סברו שכן).
נשאלת השאלה האם השיער של הילרי צריך לעניין אותנו. למרות הדעה הרווחת בקרב רבים כי מדובר בלא יותר מחטטנות, רכילות, ואף סקסיזם, התשובה היא כן. קלינטון היא דמות ציבורית כבר מעל 20 שנה. תפקידיה ועיסוקיה מחייבים אופנה הולמת, הכוללת סידור שיער מוקפד. קליפס פרפר מפלסטיק לא נכלל בקטגוריית הולם מחוץ לחצר הבית הפרטית. היא לא עקרת בית, עוזרת בית ולא בת עשר. הקליפס הזה, כמו גם כל מיני קשתות וגומיות, לא תואם את הרצינות הנדרשת. ובוודאי גם כל אלגנטיות. הגוון, החומר, הסגנון, הכל היה טעות. מלכת אנגליה הייתה מופיעה בפומבי עם קליפס? אין סיכוי. אז על אחת כמה וכמה מי שעשויה להיות נשיאת ארצות הברית?
