"אין מצב שפתאום אתחיל לעצב ממקום של מה ימכור לי הרבה ג'ינסים"

"אני תמיד מסתכל על הדברים מנקודת מבט חיצונית, זה לא קשור למוצא או לגזע. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה לצאת החוצה כמה שיותר לעולם, ולהתוודע לזוויות ותרבויות חדשות", אומר ניקולה פורמיקטי בחביבות נונשלנטית, כנה ונטולת מניירות, ממרומי הקומה השנייה של חנות דיזל במתחם שרונה בתל אביב. זהו ביקורו הראשון בישראל של מנהלה האמנותי של חברת האופנה האיטלקית שמציינת עשרים שנות פעילות בישראל, והוא אינו נראה מוטרד לרגע. קריאות לחרם, איומים ושאר ירקות טרנדיים הוא מעדיף להשאיר לאחרים בזירה העולמית.

הפתיחות שלו היא משהו שזורם אצלו בדם, כפי שמעיד פורמיקטי בן ה-38 בעצמו. כך חונך כבן לאם יפנית ואב איטלקי שגדל על ציר רומא-טוקיו. את הקריירה האופנתית שלו לעומת זאת בחר לפתח בלונדון, אליה הגיע במעטה של לימודי ארכיקטורה שבסך הכל היוו תירוץ לבית הספר האמיתי עליו חלם כ"סטודנט של חיי הלילה והרחוב", כפי שתיאר לא פעם בראיונות. פורמיקטי למד את מדעי הרחוב, את התרבות שלו, הוייב וכמובן האופנה.

כך מצא עצמו פורמיקטי מתברג במגזין האופנה הבריטי הבועט Dazed And Confused, לאחר שצד את עינה של העורכת קייטי אינגלנד. משם הדרך אל פסגת עולם המגזינים הייתה קצרה – פורמיקטי השתפשף והפך לסטייליסט מבוקש, יועץ אמנותי ואיש תוכן אשר עבד בין היתר עם חברות ומותגי אופנה נוסח אלכסנדר מקווין, פראדה, מיסוני, דולצ'ה וגבאנה, גארת' פיו, נייקי, פומה, טופשופ ו-M&H.

כל אלו הובילו אותו לנחות לבסוף בכס העורך במגזיןHomme Vogue היפני, ומנגד להפוך לסטייליסט האישי של מי שתהפוך לימים בזכותו לאמזונת הפופ האופנתית ביותר של שנות האלפיים, ליידי גאגא. פורמיקטי הוא האיש שאחראי לשמלת הבשר הנא בה התהדרה כוכבת הפופ בטקס פרסי ה-MTV, שמלת הגלקסיה העתידנית ופחות או יותר כל הופעה אופנתית בה נקטה בין השנים 2009-2012.

פורמיקטי טיפח לעצמו תדמית אדג'ית, של מי שאינו הולך בתלם האופנה הקונבנציונלי הן באופן בניית הקריירה שלו והן בהגדרות האסתטיות שלו. כך, מתוך הנהייה הזו גילה למשל את הדוגמן האנדרוגיני היפהפה סתיו סטרשקו. שנים לפני שהפך לפיון של מסחטות רייטינג פופוליסטיות. פורמיקטי נמשך לאתגרים אופנתיים ולסוגים אלטרנטיביים של יופי, תוך כדי בעיטה במוסכמות ומתיחת הגבולות האסתטיים המקובלים – מה שסחט ביקורות ללא הרף אודות הקו העמום שבין אג'נדה לפרובוקציה, גבוה ונמוך, יפה ומכוער.

בשלב האבולוציוני הבא, מצא את עצמו פורמיקטי מתמקם כמנהל האמנותי של בית האופנה הנועז והיוקרתי מוגלר. במקביל מונה לאותו התפקיד גם ברשת אופנת הבייסיק היפנית המצליחה יוניקלו. אל דיזל הגיע לפני כשנתיים לאחר שכבש את לבו של רנצו רוסו, מייסד המותג והרוח החיה שמאחוריו (עמו הגיע בסוף השבוע האחרון לבקר בארץ הקודש), אשר מינה את פורמיקטי למנהל האמנותי הראשון בכל 37 שנות הפעילות של דיזל. יחדיו הצליחו השניים לשכלל את הדי.אן.איי המחוספס והפרובוקטיבי של המותג, ולהפוך אותו ליותר מעוד מותג ג'ינס יוקרתי.

"הו", מתרגש פורמיקטי למשמע הרפרנסים לסופרלטיבים ששפך עליו רנצו בראיונות בעבר, שאמר בעבר בין היתר כי עד שפגש בפורמיקטי לא יכול היה לחשוב על מנהל אמנותי ראוי למותג. "זה דבר מדהים מצדו לומר. במיוחד שאנשים תמיד מפחדים מהביחד שלנו, בקטע של - אלוהים, מה הם כבר זוממים הפעם".

כמו פרזנטורית שסובלת ממחלת ה-ALS המצולמת בכסא גלגלים או דוגמנית בעלת מחלת עור נדירה. הרבה פעמים נשמעים קולות ביקורתיים שאומרים שאתם עושים את הדברים האלה רק לשם הפרובוקציה.
"הפסקתי להתעניין בלעורר פרובוקציה. עשיתי את זה כבר עם גאגא. מיציתי את זה. בשבילי דיזל הוא מותג שהמהות שלו הייתה מאז ומעולם לייצג את התרבות, לדבר על מה שקורה בעולם. אני בוחר להשתמש בשטחי פרסום כפלטפורמה לבטא את הרגשות כלפי התרבות הזו. צבעים וצורות של אנשים – מבחינתי זה תמצית העניין. כל היום אנחנו מתעסקים במי שמן, מי רזה, וזה משוגע שלא לעסוק באספקטים אחרים כמו צבע, גזע ודת".

ספיקינג אוף גזע ודת. זו הפעם הראשונה שלך בישראל שלא סובלת כיום מעודף פופולאריות בעולם. זה השפיע עליך איכשהו?
"הייתי אמור להגיע לכאן כבר קודם, אבל זה אף פעם לא הסתדר עם הלו"ז ככה שנוכל להיות שנינו ביחד (הוא ורוסו המייסד – ר.ו) באותה מדינה באותו הזמן. זה היה ממש בלתי אפשרי. למעשה הייתי אמור להגיע לישראל עוד כשעבדתי במוגלר אבל זה לא הסתדר בסוף. רציתי להגיע לכאן, יש לי הרבה חברים בניו יורק, בלונדון ובמילאנו שאמרו לי שישראל זה המקום הכי טוב שיש. אז סמכתי עליהם. וחוץ מזה ככה התחנכתי – לא להיות מקובע, לכן יש לי את הרגישות הזאת. אתמול כשביקרתי בשנקר יצא לי לפגוש כמה צעירים ממש מגניבים. מאוד התרשמתי לטובה. היו שם כמה עיצובים מגניבים, אנשים לבושים היטב, אולי קצת קז'ואל מדי אבל בכל זאת חם פה כל כך".

קז'ואל זה באמת החוט שמקשר בין ישראל לדיזל ששואבת את הוייב שלה מהעיר והרחובות. מה שמאוד שונה מהאופי של מוגלר, שם היית קודם לכן.
"תמיד הייתי בנאדם קז'ואלי. מאז ותמיד הייתי איש של ג'ינס, התעניינתי בתרבות הרחוב ותמיד אהבתי לערבב בין מציאות הרחוב לפנטזיה. במוגלר הפנטזיה הייתה הכל – גזרות באקסורים וצלליות פיגורטיביות בלתי אפשריות, דברים שהייתי רגיל אליהם גם מהעבודה במקביל עם גאגא. כשפגשתי את רנצו והתחלנו לדבר, עצרתי פתאום לשאול את עצמי אם אני יכול בכלל לעשות קז'ואל. חשבתי על זה שאני אובססיבי לתרבות הרחוב, אני מאוהב, מאוהב, מאוהב בה, ולא מפסיק לספוג ממנה השראה. אז בסוף זאת בכלל לא הייתה שאלה".

אם פעם הלבשת את ליידי גאגא בשמלה מבשר, היום אתה עוסק בלהלביש את האדם הבסיסי בפריט האופנה הכי בסיסי - בג'ינס.
"במובן מסוים זה ההפך הגמור אחד מהשני, במובן מסוים זה משלים. אני מסתכל על כך מאותה הפרספקטיבה. אני מתייחס בצורה זהה הן לזוג ג'ינס שאני עובד עליו והן לשמלת הבשר המפורסמת. מבחינתי זה אותו הדבר. בסופו של דבר אני חושב על מי שילבש את הבגד, כשבכל המקרים זה מגיעה מאהבה טהורה. מהלב. זה משהו שלא השתנה מבחינתי בכל מהלך הקריירה שלי. אין מצב שפתאום אעשה סוויץ' ואתחיל לעצב ממקום של מה ימכור לי הרבה ג'ינסים, מה יעשה כסף. אני לא עובד בצורה כזו. כמובן שבדיזל אנחנו לא יכולים לעשות ג'ינס מבשר, אבל אני בכל זאת עובד מתוך תשוקה לעיצוב ולפרטים".

בוא נחזור באמת לרגע לשמלת הבשר. מאיפה לעזאזל צץ לך הרעיון הביזארי הזה?
"גאגא ואני פשוט רצינו להשתעשע, להפוך את כל קונספט השטיח האדום לאמנות, להביא לזה טוויסט במקום סתם עוד שמלה משעממת. רצינו לעשות כיף ולא היה לנו יותר מדי אכפת מה אנשים יחשבו. למען האמת זה התחיל מביקיני בשר שהכנתי עבורה לצילומים. ניסינו לחשוב מה עוד אפשר לעשות, ואז עלה לנו הרעיון להעלות לקחת את זה הלאה לשטיח האדום. קניתי את הבשר הכי איכותי ויקר שיש".

בשר קוטור.
"בדיוק. אבל כשהתחלתי לתפור גיליתי שהבשר כל הזמן נופל ונופל, הוא היה כל כך רך שאי אפשר היה לעבוד איתו. אז אמרתי Fuck It, והחלטתי ללכת הפוך ולקנות את הבשר הכי זול שקיים, הצמיגי והדחוס. ואז זה היה מושלם. האימפקט היה משוגע. קיבלתי למחרת כל כך הרבה תלונות ואיומים מארגונים למען זכויות בעלי חיים. זה לא שלמישהו מאיתנו הייתה איזו אובססיה לבשר. לא הרגנו חיות או משהו, בסך הכל הלכנו לקצב".

כיום מטפח פורמיקטי בלונדינית מוזיקלית סוררת חדשה – הראפרית העולה ברוק קנדי, שקוצרת ים של הייפ וטייטלים על טהרת המילה 'הבטחה' והטיותיה. מקורות מגזיניים שונים אף תיארו אותה כילדה החורגת והקיצונית יותר של ליידי גאגא, בשל הדמיון החיצוני והחיבה המשותפת לסטייל פרובוקטיבי.

"ברוק היא הפרויקט החדש שלי. האלבום שלה הולך לפוצץ ראשים. סיה היא המפיקה המוזיקלית ואני אחראי על כל הוויז'ואל. אבל גאגא? (צוחק) אני לא יודע אם יש משהו שיכול להיות יותר קיצוני ממנה. נכון שהיום היא פחות קיצונית כי היא מאוהבת וזה נפלא, אבל כשגאגא רק פרצה לא הפסיקו להשוות אותה למדונה. התווים, הבלונד המזויף והחיבה לאופנה פאנקית ובגדים סקסיים – לפי זה אפשר לומר ששלושתן דומות".

כיום אופנה ותרבות כל כך אינטגרליות זו בזו, עד שלא ברור מה חיוני יותר – כשרון מוזיקלי או מלאכת סטיילינג גאונית.
"מי שעושה מוזיקה כיום חייב להחזיק מעצב או סטייליסט צמוד. תאמיני או לא אבל כשרק התחלתי לעבוד עם גאגא, היה לי מאוד קשה לשאול בגדים עבורה. אנשים לא הבינו למה אני עובד איתה בקטע שהיא עושה מוזיקה ואני עושה אופנה. לא הצליחו להבין מה הקשר בין השניים. כל זה היה לפני חמש שנים בסך הכל. כיום יש לכך הרבה חשיבות אבל בשורה התחתונה מה שמכריע הוא הכישרון".

אתה חושב שלולא העבודה שלך מאחורי הקלעים גאגא הייתה מגיעה לאותו המעמד? שסביב ברוק קנדי היה אותו ההייפ?
"אני לא חושב שביונסה, בריטני או כריסטינה אגילרה מצליחות לחבר בין מוזיקה ואופנה בצורה כזו. אפשר לספור על כף יד אחת את הזמרות מהסוג הזה בהיסטוריה של הפופ: ביורק, שר, מדונה וגאגא. יש המון זמרות שמתעסקות במראה שלהן, אבל לא רק גאגא, גם ברוק לצורך העניין מביאה הרבה מעבר. אלוהים שישמור היא פשוט ראפרית מחוננת. אני יכול לעשות הכל, אבל אם הן זמרות מחורבנות אז הן זמרות מחורבנות וכלום לא ישנה".

אמרת בראיונות שאתה סולד ממוסד הסלבריטאות אבל מצד שני אתה מוקף בזה, זה חלק מהעבודה והיומיום שלך. יש כאן איזו אמביוולנטיות.
"אני מעריך כישרון. לא באמת אכפת לי משטיחים אדומים, שמלות טיפשיות לא מרגשות אותי. אני יודע שזה מה שמעניין היום את הקהל, כמובן שגם האינטרס של חברות האופנה במקרה הזה ברור, אבל מבחינתי זו לא התשוקה שלי. היתרון בכך שזה מנחיל ומנגיש את האופנה לקהלים רחבים וצעירים יותר, לילדות שמגלות הרבה עניין בדברים האלה".

על פניו אתה עוסק באסתטיקה, ביופי חיצוני. בפועל אתה בעצם לוקח מודלים 'חריגים' לכאורה של יופי, שבסופו של דבר הופכים להיות מכתיבי דעת קהל. הדוגמן סתיו סטרשקו יכול להעיד על כך. יש לך לא מעט קרדיט לפריצה שלו.
"איך אני אוהב אותה (הפנייה בלשון נקבה במקור – ר.ו), היא יודעת לצעוד יותר טוב מכל אחת אחרת. למרות שקצת קשה למצוא לה נעליים מתאימות (צוחק). בשבילי כל פעם מחדש העניין הוא בלמצוא יופי במקומות בלתי צפויים. כשאת משגעת, את פשוט משגעת. זה היופי בעיניי גם בדיזל. אנחנו דוגלים בדמוקרטיה ואפשר למצוא אצלנו הרבה סוגים של אנשים, לא רק סוג מסוים של מראה. אנחנו רוצים להיות נאהבים על ידי כולם, ולהצליח לדבר אל כולם".